לפני 9 שנים. 1 בינואר 2015 בשעה 8:16
יש לו עיניים טובות, למכונאי שלי. אני מביט בו מתכופף קצת קדימה, מתעמק, אחרי שהוריד את המשקפיים הלא עדכניות במיוחד, כשהוא שואל בלי להפנות אליי מבט:
״שלוש פגיעות כאלה, רק בשבועיים האחרונים?״ הוא מוודא את מה שכבר אמרתי לו פעמיים.
״כן״, אני משיב, ״אחת גדולה ואז שתיים קטנות״.
״ודווקא הגדולה קודם?״, הוא ממשיך לוודא. אני מהנהן. ״אחת גדולה לפני חודשיים. ואז שוב באותו מקום, לפני שבועיים. ואז השתיים הקטנות״.
״אהה״ הוא אומר בידענות. ״אתה יודע, לפעמים דווקא טוב לחטוף את הקטנות. קצת מזעזעות את המערכת, אתה קצת יוצא משיווי משקל, אבל חוזר מהר. איך אומרים? מכה קלה בכנף. זה לא סתם הביטויים האלה, שתדע לך״.
אני ממשיך להנהן. תמיד אני קם למכונאי מוקדם, מוקדם מידי בשבילי. אחרי שאני מתאושש קצת אני שמח על זה שיש לי הרבה יותר שעות ביום מבדרך-כלל, אבל אחרי קפה אחד ושעתיים עירנות זה תמיד עובר.
״אבל אצלך, לחטוף את הגדולה קודם, ועוד פעמיים באותו מקום, וגם מאותה אחת אמרת? פחות טוב. והקטנות אחרי זה, באות מכיוונים שונים, קטנות והכל, אבל משפיעות יותר חזק, אתה מבין?״
אני ממשיך להנהן. הרבה יותר מידי דיבורים בשבילי לשעה כזאת של הבוקר. אמרו שחורף, אבל השמש כבר מחממת הרבה יותר מידי.
״היא כיוונה אלייך טוב את הפגיעות שלה, אה?״ הוא שואל, ספק כדי לוודא, ספק כדי להמשיך במונולוג הבלתי נדלה של 8 וחצי בבוקר.
״אומרת שלא כיוונה בכלל״. אני משיב בחוסר עניין. ״אומרת שפגעו בה כל כך הרבה, שהכוונת שלה דפוקה בעצמה״.
הוא מרצין מעט ומישיר אליי מבט. ״אהה״ הוא נאנח שוב. ״ואתה מאמין לה?״
אני מסתכל על המכות הקלות בכנף. לא קלות כמו שחשבתי. הגדולה ההיא, שהתאמצתי כדי שתתחיל להתאחות. לא אוהב לסחוב פגיעות כאלה. וכשדברים התחילו להשתפר שם, שוב פגיעה גדולה כזאת, שוב מאותה אחת. ואז הקטנות, שאולי הוא צודק, אולי היו טובות, לפחות לטווח הארוך, בנסיבות אחרות. אני מסתכל על הסדקים המפויחים, יש לא מעט, ושואל אותו, ״זה משנה?״.
הוא, כמוני, סוקר את הנזקים. ״כנראה שלא״, הוא משיב.
״ותגיד,״ הוא ממשיך בדיוק כשחשבתי שיפסיק לגלות עניין כה רב בלקוחות שלו, ״חטפת ממנה פעם אחת, ועוד ככה. למה לא ניתקת מגע?״
״להפך״ אני משיב. ״חתרתי למגע״.
״ומה חשבת למצוא שם?״, הוא לא מרפה.
אני מנסה להיזכר במה שחשבתי, מה שציפיתי, מה שהיא אמרה. האם באמת היו לי פיסות ודאות להאחז בהן? אני מביט שוב בנזקים. ״באמת שאני לא יודע״.
״תראה, כבר 30 שנה אני פה. אתה יודע, פעם הנדל״ן פה לא היה ככה כמו היום. ואני, תשאל אותי, מה השתנה? אני בן 57, ברוך השם. ראיתי כבר כאלה במצב יותר גרוע ממך, אל תדאג. אבל תאמין לי, אני בא לפה, שותה את הקפה השחור שלי בין תיקון לתיקון, ולפעמים אני שואל את עצמי, מה נשאר לי ביד? מה כבר השתנה? לא השתנה אצלי כלום. ואצל כמה אנשים משתנים דברים? הרי גם אתה בטח, שומע את אותה מוסיקה ששמעת בגיל 15, וסוחב איתך בראש כמה ציטוטים מספרים שקראת בגיל 17, ובסוף אוכל את אותו אוכל שאכלת תמיד, אולי הורדת כמה דברים כדי להקשיב לרופא שלך או לאידיאולוגיה שלך. ותאמין לי, גם עוד 30 שנה תהיה ככה. תאמין לי, הבן שלי, שומע את המוסיקה הרועשת הזאת שלכם, כל אחד מרעיש מרעיש ומשמיעים את זה ואומרים איזה יופי של מוסיקה ואני חושב שאתם מטומטמים. אבל פעם שמעתי איזה אחד שר מהחדר שלו, והוא שר שם ״זה הכל אותו דבר, התפאורה משתנה״, ואמרתי לעצמי, הוא לא למד תחביר בתיכון, בגלל זה הוא מרעיש ככה וקוראים לזה מוסיקה, אבל צודק, מה כבר משתנה בחיים, רק התפאורה. ואתם היום, אוהבים לצאת למועדונים שלכם, היה לי פה חבר במוסך ליד, בא אליי בוקר אחד אמר לי ״זהו, אני סוגר, אשתי רוצה שאהיה בבית, ויפתחו לי מועדון במוסך״ ולפעמים הוא בא לשתות איתי קפה, ולפעמים כשאני פותח מוקדם אני רואה את השיכורים מהמועדון שנשארו לישון על המדרכה, ואם זו בחורה אני תמיד מזמין לה אמבולנס כי הבחורות היום מבזות את עצמן, היא שיכורה ורואים לה את הפטמות והתחתונים, ואפילו שהיא מטומטמת אני לא רוצה שבחורה תהיה ככה״.
אני עדיין מסתכל בו ונותן לו תחושה כאילו אני מקשיב, ובחיי שאני לא מבין מה הוא רוצה.
״ואתה מה? יום אחד תצא למועדונים שלך, תאסוף אחת כזאת, אתה בחור טוב, אני מכיר אותך, לא תשאיר אותה לישון שיכורה על המדרכה, ובבוקר אתה תחשוב שהיא לא מספיק טובה בשבילך, או שהיא תחשוב שאתה לא מספיק טוב בשבילה, ובסוף מגיעים אליי שארצה לכם על מכה קלה בכנף״.
אני לא ממהר. שיפרוק, המכונאי שלי, כמה כבר מקשיבים לו?
״אז תאמין לי, היום אתם רוצים להיות עם הרבה בחורות וחושבים שמהמבחר הזה ייצא טוב. פעם בא לפה אחד, רציתי 350 שקל על תיקון, אתה מכיר אותי איך שאני עובד פה קשה, ואמר לי 300, והתחיל להסביר לי על הערך השולי של הכסף וכמה ה50 שקל האחרונים לא משמעותיים כמו הראשונים, ואמרתי לו שאצלו במשרד בעזריאלי הכסף לא חשוב, ואצלי ביד הוא כן חשוב, וסילקתי אותו מכאן״.
אני מסתכל על הידיים השחורות-תמיד משמן שלו וקצת מתבייש בחולצות המכופתרות שאני לובש כבר כל יום, ומנחם את עצמי שלפחות לעניבה לא נכנעתי.
״ואתה, מאמין למה שהן אומרות לך, ואז יום אחד בום, חוטף ככה, ואז בא אליי. ותבוא אליי, תמיד, למה לא, אתה תמיד אומר שרק בפעם הבאה תישאר לשתות קפה, אבל אני מכיר אותך משאתה ילד, תבוא מתי שצריך, באמת. אבל אתה מבין, ההיא אמרה ככה, וההיא עשתה ככה, וההיא אמרה לך שיהיה ככה, ובסוף מה נשאר מההיא, ומההיא, ומההיא? הסדקים והפיח פה. אתה מבין מותק שלי, יש כאלה שרצים לנקות את הפיח, אתה לא כזה, אתה לא מתבייש במה שחטפת, אבל חטפת, ובסוף אתה נשאר עם מה שחטפת, והסדקים יתאחו, אני אתקן, ייקח זמן, אבל בסוף אתה נשאר איתם, לא עם מה שההיא אמרה או עשתה או חיבקה אותך מאחורה כשעשית לה כלים וחשבת שככה בונים עולם ביחד״.
הוא צודק קצת.
״ובסוף, זה למה חבל לי עלייך קצת, בסוף אתה משלם את המחיר, בסוף זה אתה לבד, לא משנה כמה ההיא חיבקה אותך וכמה ההיא אמרה שיהיה הלאה. אתה לא מתייאש, זה טוב, אתה משמח אותי, יהיה חבל אם גם עם הנזקים האלה הן יאיישו אותך, חטפת מספיק, אבל בחייאת, כואב לי עלייך קצת, אתה חושב מכה קלה בכנף וממשיך לטוס הלאה, חושב שכולם טסים נמוך ופגיע כמוך, אתה ישר אומר איזה נוף יפה יש באופק, וחושב שכולם חושבים ככה כמוך, ובסוף אתה מגיע לפה. ותבוא תמיד, בשמחה, אבל בסוף אתה משלם את המחיר, וחבל לי עלייך, לא צריך שתבוא לשלם לי, פרנסה יש ברוך השם, לא כמו פעם, אבל בא אליי איזה ילד אחד מהבית כנסת ממול, אתה יודע, היום כולם חוזרים בתשובה, ואמר לי שאלוהים כבר החליט בראש השנה כמה ארוויח השנה, אז הוא החליט, וגם טוב מה שהחליט, אבל אתה, חבל לי עלייך״.
הוא נותן לי נשיקה על הלחי ומלכלך לי קצת את החולצה בדרך. הוא מגיש לי את החשבון. הוא צודק, מחיר גבוה הפעם. אבל יש לו עיניים טובות, למכונאי שלי.
