למה צריך לתת שם להכל?

להיות עם מישהי, זה לחצוב דרכים חדשות, רק כדי להותירן מיותמות כשתיפרדו.

האלוכוהול משפיע עליי מהר לאחרונה. מספיקה בירה אחת כדי לגרום לי לדבר הרבה הרבה, יותר מבדרך כלל, יותר משפטים ארוכים שלא נגמרים, הרבה פסיקים, מעט נקודות. בשתי בירות מהמקרר בבית, בית הילדות שלראשונה יש לי אותו לעצמי, תחושה טבעית להפליא למרות ראשוניותה, כבר לא הלכתי ישר. אז נשכבתי על הרצפה סתם כי זה היה הדחף הרגעי, הנקודתי, זה מה שרציתי לעשות ועל כן עשיתי, כמה שחרור יש בלשכב על הרצפה סתם ככה כי בא לך. אין הסברים, אין רציונל, רק לשכב על הרצפה.

מישהי אמרה לי שאני רציונלי כל כך, גם הרגש אצלי כפוף לרציונל, ואולי אין רגש. והנה היא צדקה, אמנם היא שרלטנית בתחומה, אבל כבר זמן מה אני יודע שבעיניי רגש הוא עוד פלוס או מינוס במאזן הענקי שאנחנו עושים לעצמנו בראש לפני כל פעולה או היעדר פעולה, ובזה אנחנו לא שונים מבהמת השדה ומחיית החצר ומהחרק ברווח בין הארון לקיר. אז אני מנסה לעבוד קצת על הרגש, יותר להרגיש, יותר לשחרר, פחות רציונל, וימים יגידו (ועד עכשיו הימים כולם אמרו שמה שהיה הוא מה שיהיה, למה שישתנה עכשיו משהו?).

פעם ראיתי באינטרנטים איזה וידאו ממלא השראה כזה, נאום של מפקד המארינס בטקס סיום הקורס שלהם או משהו, הוא אמר, יש לי עצה אחת בשבילכם - תסדרו את המיטה שלכם כל בוקר. ואני, שאני מסדר את המיטה כל בוקר מאז ומתמיד, מכסה היטב, מתחלחל מאלו שבאים ומתיישבים על המיטה בין המצעים עם הבגדים מהאוטובוס, הוא צד את אוזניי, הנה אני גם מסדר את המיטה כל בוקר, אולי קורצתי מהחומר של חיילי המארינס, אסתכל לקשיים בעיניים ואמשיך לצעוד עליהם ודרכם ולמרותם, אולי אכבוש ללא חת את המטרות שלי, אך טוב מכך, אולי תהיינה לי מטרות כבר. הוא המשיך ואמר, תסדרו את המיטה, כי ככה כבר השגתם משהו באותו היום, Accomplishment, תמיד באמריקאית הקפיטליזם מנצנץ ומפתה כמו סירנות על החוף, ואחרי שהשגתם את הדבר הראשון ביום, יהיה קל יותר להשיג את שאר הדברים, ובכל רגע שקשה, תיזכרו שכבר השגתם משהו היום.

הרבה השראה לא הייתה כאן בשלב הזה, נראה לי כמו Everybody's free לעניים, והנה גם חלום המארינס הלך ונגוז לו, המיטה עדיין מוצעת מדי יום, צברתי כבר צ'קליסט של הישגים להתפאר, אני אהיה מצוין בשיחות אקראיות של "אה, איזה יופי! ומה עשית שם? ושם?", ועדיין מרגיש שהרשימה האמיתית עדיין ריקה. 

האלכוהול משפיע עליי מהר לאחרונה. הבילוי החברתי היחידי לאחרונה הוא דייטים, בילוי זה לא, ושם לא נהוג לשתות הרבה, וגם ככה אני עם אוטו לרוב, והנה הסף יורד ויורד, ואני פה כבר אחרי בירה אחת. תשובות אין כאן, אבל גם השאלות הולכות ומתמעטות.

לא מת לי אף אחד, גם אני לא מתתי, לא דפקו לי בדלת ובטח לא דפקו עבורי. כשחיילים נהרגו בעופרת יצוקה אני ישבתי במשרד בקריה אחרי שאבא שלי הקפיץ אותי לבסיס במוצאי שבת ואמר לי, למרות שרצה שיהיה לו בן טייס ובן שריונר, שהוא שמח שרק לקרייה הוא מקפיץ אותי, ותו לא, וזאת למרות הבעתה הפבלובית שאחזה באימי, פבלובית על שום מה, הבן שלך הולך לקריה במוצאי שבת אחרי הדלקת נרות חנוכה, והנה את מבועתת כאילו בנך יוצא למלחמה. אבא כמעט מת בצבא, כל כך כמעט מת שהשנה סיפר לו אחד מחבריו שבכלל לא רצו להעלות אותו לאוטובוס שפינה פצועים, אוטובוס מסיני, ואז מטוס לשדה דב, ואז עוד אוטובוס, אין טעם, עדיף להעלות פצועים שישרדו, חבר שלו רב עם הקצין ואבא שלי חי, כמה כאלה לא רצו להעלות וכבר מתו, כמה אולי היו חיים ואולי היו מביאים אותי לעולם, כמה מתו בדרך, כמה וכמה וכמה, והשמות רצים על המסך, בהתחלה הם מפעם, אני מחפש תאריכים כדי למצוא בויקיפדיה מה היה באותו יום, כמה מתו ביום הזה, וכמה בזה.

זו כבר השעה שאנשים פוקדים את הקצביות, משריינים מקומות לאיזו מסיבה הערב, השעה שבה כבר לא צריך ויקיפדיה כדי לזכור את התאריכים מתחת לשמות המתגלגלים. הם עדיין נולדו לפניי בשעה הזאת, הנה אלה של אסון המסוקים, ובמקביל קורבן התמיד של לבנון עם הפס הקטן מעל הכותרת הראשית בעיתון עם עוד חייל או שניים שנהרגו אתמול, תכף תהיה חומת מגן או משהו אחר בשטחים, תכף שוב עזה, תכף לבנון השניה, ותכף כבר אלה שנולדו אחריי. לטקסים אני כבר לא הולך, לא רואה תכניות בטלוויזיה, מעטה הבכי דק מדק, די בסיכה קטנה בדקירתה הקלה בשביל לפרוץ אותו עם המחנק בגרון והלחץ בעיניים, איך הם שם ואני כאן, ודי בהעמקה קלה של הדקירה, שם, תאריך, חלקיק תמונה או שבריר קול של אב או אם כדי לבכות עוד ועוד בטריגר של "עוד זה מדבר וזה בא" או "לו רק בירכת לו חיים". ואני זוכר את האב השכול שדיבר פעם, בתסכול כזה, "אני אומר לעצמי כל לילה, אולי הלילה אני אצליח לחלום עליו, ולא הולך לי, לא הולך לי" וכבר הדמעות בעיניים והמחנק בגרון והטיית הראש הצידה לברוח, כמה כאלה יש, אין סוף, והים איננו מלא.

החתולים מייללים אליי באומרם מה שהיה הוא שיהיה, אנחנו נאכל ואנשים ימשיכו למות, ביום כיפור הבא שוב אתהה מה זה אומר "לא אחפוץ במות המת", הרי הוא מת כבר, מה יש לחפוץ, ואני, לא מת לי אף אחד, גם אני לא מתתי.

אני לא הולך לכתוב פוסט על כמה את נפלאה וכמה אני מתאווה אלייך רק כי אמרת.

פעם הייתה לי תקופה של לאונרד כהן. היא לא הייתה ארוכה במיוחד. הייתי בצבא, תקופה שעם או בלי קשר אליה נפתחתי במהלכה קצת לעולם, משום מה. זה לא זר ולא ייחודי ליפול לקסם שלו, לחריכת הקול שהלכה והתגברה עם השנים, עוד הרבה לפני שנולדתי, אבל גם אחרי. נכנסתי לאיזו חנות ספרים בצפון הרחוק, ונתמלאתי עצבות, כי קראתי אז באיזה ספר שחנויות ספרים עושות אדם עצוב, כי יש כל כך הרבה ספרים שלא יצליח לקרוא לעולם, והים איננו מלא. חוסר התכלית והיומרה בניסיון השתלטו עלי וניחמתי את עצמי ואמרתי שלא אקנה, רק אציץ קצת, ולקחתי ספר שירים שלו. היו שם ציורים מופשטים שהוא צייר (אני חושב), וחשבתי לעצמי אז (או שאני חושב זאת רק עכשיו) שהציורים של קניוק על עטיפות הספרים שלו חזקים אליי הרבה יותר. היו שם שירים שתפסו אותי. הייתי מאוהב אז במישהי, זה היה אמור לעבוד בינינו, והשלמנו בהמתנה משותפת לבחינה עשר שנים מאוחר יותר. קראו לי ויצאתי.

אחרי זה, באיזה שישי בלילה פניתי שוב ל"שרמוטת סייבר", ככה היא קראה לעצמה, היא הייתה נשואה וזה היה המפלט שלה. היא אמרה שהיא הרבה יותר יפה מג'ייד מרקס והיא אהבה שירדתי עליה שהיא שמנה, ואחרי שגמרנו היינו מדברים הרבה. אז עוד לא סיפרתי לה שאני בן 16, או שהייתי כבר בן 18, סיפרתי רק אחרי כמה חודשים, היא התלבטה במשך איזה יום, כתבה לי "אני לא יודעת מה לעשות איתך, ילד" וניתקה קשר. לפני זה היא סיפרה לי על ההופעה של לאונרד כהן בארץ, שאני בטיפשותי לא הלכתי אליה, ואמרה שיש לו זמרות ליווי עם קול של מלאכים, ואני לא אמרתי לה שלפעמים אני שם את ההופעה שלו ומאונן על הגניחות שלהן וגומר בדיוק כשהן עולות הכי גבוה, תמיד הייתי טוב בתזמונים האלה, וחשבתי לעצמי שאולי זה קצת קריפי לגמור מהן ככה כי הן אחיות, אבל נזכרתי לעצמי שכנראה הרבה יותר גרוע לגמור מהופעה של לאונרד כהן.

פעם הוא בא לארץ ושר עם מתי כספי לחיילים שעוד מעט ימותו. אחרי התקופה הקצרה ההיא בצבא קצת איבדתי עניין, כל השירים שלו נשמעו לי אותו דבר, או לפחות רובם. לפני כמה חודשים שמו את השיר החדש שלו בפרק הסיום של איזו סדרה, כשהתרגשתי יחד עם הדמות הראשית על האיחוד עם אשתו שמתה, זה היה קצר ולא ודאי ונגמר מהר מידי ורציתי אותה כל כך באותו רגע, והקול שלו חרך את הרגש, זה נמשך רק בית אחד ואז נגמר, כמו המפגש עם אהובתו שמתה. רצתי לחפש איזה שיר זה, בכל מקום היה כתוב Unrealesd song, וידעתי שעליי לחכות. בסוף הוא מת, וכולם כתבו אותו כתפאורה לסיפורים על עצמם, וגם אני.

לפעמים בא לי לאסוף את כולן בשורה, להעמיד אותן על ההשלכות של המעשים שלהן עליי. אמנם כולם מושכים כתפיים ואומרים שככה זה, אני צריך לקבל את זה, דייטים זה סיכון רגשי, הן נפגעו בעבר, יש להן סיבות טובות, והמחמירות דווקא יצדדו בהן מתוך גישה כזו שמה שאישה עושה הוא תמיד מגננה ומה שגבר עושה הוא תמיד תוקפנות, אבל לא. את? שבועיים שישבתי כמו זומבי בעבודה, מרחתי את הזמן ולא הייתי מסוגל לעשות כלום, ועוד שבועיים אחרי זה עד שהתאוששתי; ואת? באסה חולפת של כמה ימים, לא נורא, אבל עדיין ממש לא לעניין; ואת? חודשיים ועדיין כל פעם שאני הולך לרופא או רואה כפפות חד פעמיות או רואה תכנית בטלוויזיה על רופאים צעירים, נזכר בך; חודשיים! מה עשיתי לך כל כך רע שלא טרחת אפילו לענות להודעה שלי? ואת, אחרי שמשכת אותנו לשכב בדייט הראשון (ואפילו לא חשבתי להביא קונדומים, עד כדי כך לקחתי אותך ברצינות) את בועטת אותי מהמיטה (בעדינות, בעדינות) אחרי שגרמתי לך לגמור, אומרת שאת שונאת One night stand אבל למחרת אומרת שאת בכלל לא בקטע של קשר כרגע, ולא בקטע של סקס, ולא בקטע של כלום, באופן כללי? והשורה מתארכת, לשמחתי כבר שכחתי את חלקכן, אתן מבינות כמה גרוע זה שאני שמח לשכוח?

פעם אחת, תסתכלו עליי, זו התוצאה של הפניית המבט, של הייבוש בווצאפ, של ההתעלמות המפתיעה שלא ציפיתי לה ומשנה את כל הפרספקטיבה בדיעבד. בחרתן בדרך הכי קלה לכן, פשוט לטרוק את הדלת ולהפנות מבט, לא משנה מה היה לפני, כן, ככה הרבה יותר קל לכן. אז פעם אחת, קחו אחריות, תבקשו סליחה כמו שצריך, תסתכלו ותבינו איך אתן הופכות אצלי לערימה של פגיעוּת שבונה חומות ומגדלי שמירה שיעמדו ביני לבין הקשרים הבאים, שיגרמו לי לפרש הכל לפי הניסיון העגום איתכן, וישאירו אותי מכונס בתוך עצמי כי באיזשהו שלב ייגמרו הכוחות להיפגע, אולי נגמרו כבר; כל זה רק כי היה לכן יותר קל, כי היו לכן סיבות טובות, כי כן, הלימודים נורא עמוסים עכשיו, והעבודה, ברור, כי למה בכלל להביט בעיניים של מי שנחשף רגשית בפניכן. בטח, זה קל, אני מבין, לכן זה קל, מי אני שאבוא ואחנך אתכן שזה לא חוכמה לבחור בדרך הקלה על הגב שלי.

אני זוכר כשדליה רביקוביץ' מתה.

הייתי בכיתה ה' או ו', בערך חודשיים אחרי שהתחילו הלימודים, וראיתי את המורה שלי לספרות תולה כתבות מהעיתון שמדווחות על המוות הפתאומי שלה. היא באמת נראתה לי עצובה, המורה. אולי קראו לה אורית. היא צבעה את השיער לבלונד, אבל דווקא בלונד-חום כזה, לא בולט וצעקני מידי. לא אהבתי אותה כל כך. זו הייתה השנה הראשונה שלה בבית הספר, והרגשתי שמתוקף תפקידה כמורה לספרות היא הייתה מעט מתנשאת, רואה בעצמה אחת שמחשבותיה מוקדשות, או לפחות צריכות להיות מוקדשות, ליצירה אנושית נשגבת ואל לנו, שאר הדברים בעולם, להוריד אותה מהאולימפוס שלה. לא כך ניסחתי את זה בראש אז, אבל זו הייתה התחושה. אבל כשהיא נעצה כתבות באקדח הסיכות על לוח העץ הנמוך והמרופד, היה נדמה לי שאפילו ראיתי אותה עם קצת דמעות בעיניים, או קצת מחנק בגרון (כמה שאפשר לראות מחנק בגרון). כנראה שזה היה בעיניי רגע הירידה שלה מהאולימפוס, כי קצת פחות שנאתי אותה באותו רגע. אבל רק באותו רגע.

בגלל שלא אהבתי את המורה לספרות, לא טרחתי להתעניין ברביקוביץ'. אני בכלל לא חושב שלמדנו שירים שלה. גם אמא שלי הייתה מאוד עצובה כשדליה רביקוביץ' מתה (בהתחלה אמרו שהיא הייתה מדוכאת והתאבדה, אבל התברר שלא זו הייתה סיבת המוות), וקראה קצת בספר השירים הקטן מאוד של רביקוביץ', הוא עדיין מושך את העיניים שלי לפעמים כי הוא סגול, אבל לא ייחסתי לזה משמעות מיוחדת.

ב"השתדלות" (אולי זה בעצם השיר הכי מפורסם שלה, אני לא יודע, ואולי וזו לא חוכמה גדולה לכתוב על משוררים בהקשר של השיר הכי מפורסם שלהם, וזהו), היא כותבת:

"תזכור שהבטחת לבוא אליי בחג

שעה אחרי שיחשיך

(...)

קשה להבין מדוע הבית

מוסק ואיננו חם

(...)

אני מצידי לא אקפיד על עוולות

או רוגזות עד שתבוא (...)"

(סליחה על העוול הנוראי בלצטט שורות ספציפיות ולהשמיט אחרות. קראו את השיר המלא).

ההמתנה, הכמיהה, ההיתלות בהבטחה שברור שלא תתממש, ועדיין, התקווה שאולי אנשים כן עומדים בהבטחות שלהם ואלו רק הנסיבות שמפריעות, ובשניה שהנסיבות, הו, הנסיבות, תמיד כל כך הרבה נסיבות, רק הן יעלמו ואנשים יקיימו את הבטחותיהם ותקוותיהם והציפיות ששתלו בך. והריקנות שבאה עם הציפייה שלא תתממש, הביטול העצמי, הרי לא אפריע לך לקיים את הבטחתך; למתבונן מהצד זו סיטואציה נקודתית, אבל היא מכילה כל כך הרבה. ואחרי זה קמים וממשיכים הלאה לאותו דבר, ועל זה בטח נכתבו כבר שירים אחרים. יש את כל זה כאן, בכל כך מעט.

***

הפוסט הזה הוא בכלל לא על דליה רביקוביץ'. מסתבר שהיא מתה ב- 2005, הרבה אחרי כיתה ה' שלי. אין לי מושג מי הייתה המשוררת שמתה אז, בכיתה ה', שהמורה שלי לספרות נעצבה עליה כל כך. אין לי מושג ממי הייתי אמור לסלוד כל כך הרבה שנים ושבלבלתי אותה, בשלב מאוחר יותר, עם רביקוביץ'. כרגיל, אנחנו זוכרים דברים, ולא יודעים אם הם היו או לא, אבל סוחבים את ההשלכות שלהם שנים אחר כך.

"אתה כמו קוסם. כשאתה מניח עליי את היד ככה, אני רק רוצה להיות איתך כל החיים".

(ואז התעוררתי).

טינדר. סופר לייק. חזרה. מדברים קצת, יש כימיה. פייסבוק. עוד קצת. טלפון. שעה שיחה על ההתחלה. כימיה מצוינת. למחרת עוד שיחה כזאת. קובעים להיפגש. אחרי יומיים אני אצלה ונוסעים לפאב. שותים. צוחקים, נוגעים, באמצע הדייט אני מנשק אותה. עוקצת על זה שאני מנשק טוב יחסית לסחי. ממשיכים להתנשק עוד מלא אחר כך. היא נעמדת ונשענת עליי ומנשקת אותי, ככה שהיא קצת מעליי. היוזמה אצלה. נותן לה, אני בוחן כמה היא רוצה. והיא ממשיכה, וממשיכה, וממשיכה.

נרגעים קצת. ממשיכים לדבר. צוחקת הרבה. עולים דברים אישיים. ושוב מתנשקים. כשקמים ללכת, היא רוקדת איתי קצת, ואז גוררת אותי ביד לפאב ליד, להראות לי אותו, ששם נשב פעם הבאה. אני מחזיר אותה הביתה. מסתכלת עליי כמה פעמים עם החיוך המלאכי שלה לפני שהיא יוצאת מהאוטו. קשה לי להרפות ואני תופס אותה ומנשק אותה שוב. היא שוב מחייכת, והולכת. אני מחכה שהיא תעלה ונוסע. 40 דקות כל כיוון נראים כמו דקה.

כשאני מגיע, שולח לה הודעת לילה טוב. היא כבר ישנה. חושב שהיא תענה למחרת.

לא עונה.

למחרת כותב לה שוב. עונה בדיליי של כמה שעות. ואז מתחילה לחלחל ההכרה: היא מתרחקת.

זה כמו בחילה אחרי משקה אחד יותר מידי: אני קודם כל מדחיק ומכחיש לעצמי את מה שאני כבר יודע. לא יכול להיות, זה סתם נראה לי, ושטויות אחרות. אבל לא.

אני מנסה שוב יום אחרי, מתקשר. רק הגיעה הביתה. אומרת שתחזור אליי אחר כך. בתמימותי אני מאמין, אבל יודע שאני לא צריך להאמין.

לא חזרה אליי.

זה כבר סגור בשלב הזה, אבל בכל זאת היא משאירה אותי באוויר, בחוסר מודעות. הכי קל לברוח, את זה למדתי על בשרי מאחרות יותר מידי פעמים. ואני עדיין לא מאמין שממשיכות לעשות את זה. ובעיקר לא מבין למה.

כמה ימים אחרי, אני כותב לה. שואל מה הקטע להיעלם ככה. למה לא לבוא ולהגיד. תשובה צפויה. זה לא אני כמובן, זו היא, לא ידעה איך להתמודד עם הצפת רגשות, תקופה דפוקה, טעתה לחשוב שיכולה להתחיל לצאת עם מישהו, אבל היה נפלא. מה את אומרת. כאילו שעוד חודש אקבל ממנה טלפון "היי אתה, אני כבר בתקופה טובה יותר ואני מצטערת, רוצה שננסה שוב?".

לך תבין.

***

עריכה מאוחרת: מתברר שלהתנהגות הדוחה הזאת יש שם לא רע בכלל, Ghosting.

(מוקדש לההיא שלא יכולתי להפסיק להסתכל עליה בהופעה (אולי היא תבוא גם שבוע הבא?); לההיא שהכירה נשלט חמוד מפה וכנראה הולך להם לא רע; לזאת של השיחה אחת הממש טובה בשעת לילה מאוחרת שהובילה אותנו עד למדי אס-אס, ולא חזרה על עצמה; לבלונדינית מהאוטובוס לאוניברסיטה שבמקרה גיליתי איך קוראים לה, בתקופה שעוד לקחתי אוטובוס לאוניברסיטה; לזאת שאזרה אומץ ופנתה אליי והעלתה על פניי לא מעט חיוכים, עד שברחה כי לא הייתה מוכנה לצאת לאוויר; ולאחרונה, זאת שתתקשרי אליי שוב (מחסוי, כמובן), עוד 5 דקות. ומעל הכל - לכל אלה שכבר שכחתי.)

בסוף, גם אותך אני אשכח.

לא שהייתי רוצה, כן? ואת הרי יכולה לעזור. נוכחות שלך בחיים שלי, פעם אחת כמו שצריך, לא כמעט ולא בערך, והשכחה לא תרים את ראשה. ופעם, באמת שפעם היה לי זיכרון טוב. הייתי יכול לשחזר מספרי אשראי, מי הזמין מה וכמה זה עלה ובאיזה סדר, ומה ההיא לבשה באיזה יום. על טלפונים אני בכלל לא מדבר. אבל אז איבדתי את זה, והדברים שראויים להישכח נשכחו בתהומות הנשייה הטבעיים להם, אבל לקחו איתם את הדברים שלא ראויים להישכח. יש אפיזודות, לקטי שיחות, רגעי חיוכים וירטואליים, והבטחות, הרבה הבטחות. אבל לא מעבר.

אז נשארה לי החד-פעמיות הזאת. לא שברגע ההתרחשות אני יכול לדעת אם היא חד-פעמית או שאזכה לטעום ממנה שוב, אבל כבר למדתי להבחין בה מתקרבת, עם קץ האינטרקציה: השירים האחרונים בהופעה, השעה המאוחרת, או סתם ההפרעה האקראית. העניין לא יוכל לה. ואני תוהה אם גם הפעם לא אצליח לפרוץ את ד' אמות החד-פעמיות, ומספיקים כמה ימים כדי שאדע שלא הצלחתי גם הפעם. זה היה תלוי על בלימה, יותר בלי מאשר מה, ובסוף זה נפל. אני כבר יודע לראות אותה מתקרבת, באה לגזור את הדין, מי לשבט ומי לחסד, אבל השאלטר בידיים שלי, לפעמים. זו מחשבה מצמיתה קצת, לדעת שהנה הסוף קרב, אני יכול לעכבו או להחישו, להישאר במועדון אחרי שכולם כבר יצאו, לשלוח עוד הודעה אפילו שכבר 3 בלילה, להסתכל ולא לתת להכרה לחלחל. ואולי, מרגע שהיה ברור שדברים יגמרו, או שאולי לא יתחילו, זה לא משנה בכלל מתי.

אני אזכור אותך עוד קצת, אחשוב עלייך כמה ימים הלאה, ובסוף, גם זה ייגמר. הייתה תקווה, וראו, איננה עוד.