על שפת הלילה

...והנחתי את המזוודה שלי על הרצפה והתיישבתי עליה כאילו אני בשדה תעופה והוא הסתכל בלעג על המזוודה ואמר, מה הבאת לנו, ואני, בחיוך עקום, אמרתי, כל מיני הפתעות, כי פתאום התביישתי שבאתי איתה, מזמינים אותי ללילה ואני מופיעה עם מזוודה ענקית כמו מרי פופינס.

בואי נראה, הוא אמר והרים אותי ופתח את המזוודה ומיד שלה משם את האביזרים, כל מה ששחור בעצם, ובחן בעניין כל אחד ואחד ובסוף אמר, לא רע, והתחיל לצחוק, כל-כך משפיל זה היה, ואני התיישבתי על המיטה עם הראש בין הברכיים וכמעט בכיתי, מקווה שתיכף יבוא השיעול וימחק לו את הצחוק, ואז הוא התיישב לידי וחיבק לי את הכתף ואמר, אל תיעלבי, אני לא צוחק ממך, זה משמח אותי המזוודה שלך, ואני מוכן להתחייב שלא תצאי מכאן לפני שנעשה שימוש בכל אחד ואחד מהבגדים האלה, והוא הרים לי את הראש והסתכל עלי ואמר, זה טוב שאת מצחיקה אותי, הרי זו מצווה לנחם אבלים.

אתה לא נראה לי כל-כך אבל, אמרתי, והוא נרתע בתוקפנות, אני שונא שמכתיבים לי מה להרגיש, אני אבל בדרך שלי בזמן שלי, אני גיל ארבע עשרה עזבתי את הישיבה בדיוק בגלל זה, אז לא יכניעו אותי עכשיו, את שומעת? לי לא יגידו מתי לשמוח ומתי להתעצב, אני שמח לראות את הביריות שלך, אני שמח שהיא לא סובלת יותר, הוא אמר בנשימה אחת, אני מצטער על המחיר שהיא שילמה, אני מצטערת על המחיר שאת משלמת, פעם היו אומרים שאהבה זה בחינם, לא שמעתי שטות יותר גדולה מזאת. אהבה בחינם? את המחיר הכי גבוה משלמים על אהבה.

כתר הוצאה לאור, עמ' 179-180

נגמר לך המנוי ואני לא יכולה לכתוב לך, לכן עונה לך כאן.

אני לא חושבת שסף ושפה הם בעלי אותה משמעות. סף הוא סוף של דבר והתחלה של דבר אחר. שפה היא, אם לדייק את הודעתי הקודמת, ממשק בין שני דברים, או בין פנים של דבר לחוציותו. סף נועד שיעברו אותו, שפה נוצרה על מנת לגשר.

אם אתה רוצה את זה על די.אם.טי, אז סף הוא המעבר, שפה היא הדבר שמעביר. משמעותם נושקת, אבל לא זהה.

אם יש בסדום צדיק או צדיקה עם זהב שיעבירו את זה לטוםארבע(שולט) אני בטוחה שהוא ישמח. אני לא נותנת עמלה

A kink

Is a crooked smile

A wrinkle in your shirt

A fault in your plan

An aimless thought

A hole in your narrative

An incomplete idea

An imperfection you must possess

In order to just catch my eye.

12.11.13

שיעור בזום. הכלוב פתוח.

אני מדליקה את המיקרופון לשנייה בדיוק, כי חשבתי שיש לי משהו להגיד.

הודעה.

מכבה את המיקרופון מיד.

מסתכלת על הפרצופים. נדמה לי שמישהו מגחך.

אני זוכרת פעם אחת שעשיתי ביד שהייתה לי ממש משמעותית. זו הייתה פנטזיית אונס.

כשאני עושה ביד, אם הפנטזיה אלימה מדי ללב שלי, אבל אני חדורת מטרה מדי לגמור, אז הפות שלי מתכווצת אחרי הגמירה חזק וכואב, כאילו נעלבת ממני וקובלת על מה שעשיתי לה. לא רק הנרתיק, כל השרירים בשפתיים כואבים.

פעם אחת אוננתי ככה, על הבטן, וגמרתי כואבת. זה היה כשכבר התחלתי להכיר את עצמי יותר והבנתי שהפות והלב מחווטים, שהפות נושאת כאבים שהלב לא מסכים להכיל, ושבגלל זה כואב לי כשאני עושה סקס. תהיתי, מה אם אני אמיצה מספיק כדי להכיל את הכאב. מה אם הלב פוחד כי הוא חושב שהוא לא יכול, אבל הוא בעצם יכול.

בלי לשנות תנוחה התחלתי לאונן שוב, והפעם טוויתי פנטזיה על אונס, מה שאני לא מרבה לעשות. משרד, סוף יום עבודה, מחסן אפלולי לציוד משרדי. שני עובדים צדים עובדת שנשארה מאוחר ואונסים אותה כנגד ארון תיוק גדול. אבל שלא ככל הפעמים, לא התרכזתי בדמויות הגברים ובחדירה שלהם אותה, אלא בדמות הנשית, וספציפית ברגשות שלה. הפחד, הגועל, הנטישה והעלבון. חוסר האונים, התחושה שלא רואים אותה, שהיא בזויה ונדרסת. וכמובן, התחושה הטמאה של זין שאינך רוצה בו שפולש אלייך.

בהתחלה היה לי קשה להתגרות. גם כי עוד כאב לי מהגמירה הקודמת, והכאב רק הלך והתעצם. גם כי זה דורש ריכוז אדיר, לדמיין תחושה ורגש בו"ז. אבל בעיקר בגלל שאני (ועוד רבות אחרות ואחרים) מוסללת אל התנתקות מהרגש, ויותר מזה, אל התמקדות ביסוד הפאלי החודר של המין, ולא ביסוד הנקבי הנחדר.

אבל לאט לאט, ככל שירדתי אל הספציפיות של הסיטואציה (חצאית עד הברכיים וחולצת כפתורים לבנה שכפתוריה נתלשו; קוקו גבוה שהתבלגן; מגע וקירקוש המתכת של ארון התיוק; התספורות של האנסים, הבל פיהם על עורה; דמעות ונזלת), הצלחתי להביא את עצמי להזדהות עם האישה הזאת, לאהוב אותה מאוד, לחמול אותה ולהרגיש מה שהיא מרגישה. ואז התחלתי לבכות בכי מר. וברגע שהתחלתי לבכות, הכאב בפות פתאום הותר כמו קשר סבוך שנפתח במשיכה, האנרגיה המינית עלתה, הרטבתי וחוויתי גמירה נטולת כאב לחלוטין, שנצרבה בי כאחת החזקות בחיי.

לא האלמנט הרגשי של הפנטזיה היה אחראי לאורגזמה המטורפת הזאת, אלא האלמנט הפיזי, המכני, בצירוף החלל הרב והנקי שהותיר אחריו הכאב שהשתחרר מהגוף שלי. הודיתי לעצמי ואהבתי את עצמי ושיבחתי את עצמי על האומץ לעשות את העבודה הזאת, כי זאת עבודה חשובה: אהבת הפצע ללא תנאי.

זאת הייתה גם תקופה שבה חקרתי את המיניות הבדסמית שלי בפעם הראשונה, וזה הפיל לי המון אסימונים לגבי מה אני מחפשת שם בעצם, ומהו פוטנציאל הריפוי הטמון במשחק הזה. יש לי מזל שעם כל הפצעים שלי, השיח המיני שלי עם עצמי תמיד חתר למקום בריא ואחראי. זה לא שלא עשיתי טעויות שאני מתחרטת עליהן, לא שלא התאכזרתי לעצמי. אבל תמיד זה היה שלא במודע, והדרך אל התיקון כללה הצפה של הטראומה אל המודע. ודווקא מאז שהתחלתי להשתפשף (; בעולם הבדסמ, אני פועלת ממקום הרבה יותר אחראי, מושכל וחומל. עבורי העיסוק במיניות קינקית לא נועד ליצור טראומות חדשות אלא לסייע לי לחיות ולשחרר כאבים עתיקים. אבל בשביל לעשות את זה באופן טוב ומיטיב, כדאי שתהיה אפשרות לנסח אותם.

זה אולי המקום לציין שבחיים האלה לא חוויתי אונס או תקיפה מינית שהותירה סימן. כן "זכיתי" למנת חלקן של כל הנשים, הטרדות מיניות "קלות", הערות, סיטואציה לא נעימה בטרמפ. ואפילו שלא חוויתי אונס על בשרי, הווית הנאנסת חקוקה בנפשי מילדות. כאישה בעולם אני סופגת אותה לא רק דרך התנסויות ומדיה, אלא פשוט מעצם היותי ערה ורגישה להוויה קולקטיבית של פחד, תקשורת ללא מילים שעוברת בינינו הנשים ומזהירה אותנו להתכווץ ולהגן מפני חדירה, זיכרון בין דורי של אנוסות שצרוב עמוק בתאים.

ב-7.10 הטראומה הקולקטיבית שלנו שוחזרה באופן המוני וברוטלי, שגורר עכשיו גל של הצפות אינדיבידואליות. כל אחת עם הרחם שלה, הכאב שלה. תסמיני קדם וסת מועצמים, וסתות קשות, חרדה ורגישות מוגברת בחברת גברים. הכאב הזה עולה כדי שלא נתעלם ממנו. כדי שנבכה אותו ונסכים לפנות אותו החוצה, נסכים ללב שלנו להרגיש אותו ולפות להרפות, כדי לפתוח חללים חדשים לדברים אחרים, נקיים שיצמחו מתוכינו.

ואי אפשר לדבר על פנטזיית אונס ועל טראומה קולקטיבית בלי להזכיר את חלקם של אחינו. אתם הגברים שלנו, גם היצריים ביותר מביניכם, הרבה פעמים חווים פחד וזעזוע לנוכח הזוועות שאנחנו עוברות בחיינו הפרטיים או בסיכסוכים אלימים. גם אתם נושאים מטען עתיק של הוויית התוקף, הגבר האלים והמחריב. רובכם מעולם לא רכשתם כלים להתממודד עם הארכיטיפ הזה, אלא למדתם להדחיק ולהכחיש אותו כדי להגן על עצמכם ועל הנשים בחייכם. אבל הפניית עורף היא לא חוסן. רגש, בכי, חמלה, שיחה ושיתוף – כל אלה הם חוסן.

בהקשר הבדסמי, כשאתם מגשימים למישהו.י פנטזיית אונס, אתם למעשה מתבקשים לגלם את דמות האנס: גבר שלא רואה את הקורבן, שנהנה מהסבל שהוא מסב ומשלם את המחיר הרגשי של ניתוק מחמלה.

איך אתם חווים את הארכיטיפ הזה?

איך אתם שומרים על עצמכם מפניו, גם כשאתם מגלמים אותו?

האם קרה למישהו מכם שהגשים פנטזיית אונס ושילם על כך בפצע רגשי?

תודה רבה לייחודי42 על שיחה טובה שהעלתה בי את הסיפור הזה באופן חי.

והנה הגיע היום הגדול, יום־ההולדת עצמו. השכם־בבוקר קם המשרת, ציחצח את הבית, התקין את קישוטי המסיבה ואת מגשי הכיבוד, הראה כל מה שנחוץ למשרת השני, זה שיחליף אותו בשירות האם לאחר לכתו, ואז, לפני מנוחת הצהריים שלה, הלך והתייצב אצלה להיארז כמתנה. היא עצמה ארזה, הרי זו מתנה אישית ממנה לבתה. הוא עמד מול האם, פכר ידיו בעצבנות, ירד על ברכיו, שוב קם ושוב כרע. הוא לא ידע מה לעשות ובאיזו תנוחה עליו להתייצב כדי להיעטף. אז ציוותה עליו האם בקול חמור, אך לא בלי רטיטת הומור, שיפסיק להתנועע כקוף ושיעמוד זקוף. הוא עמד מתוח, נושם בהתרגשות, והירשה לעצמו רגע של קירבה אנושית, והתוודה על התרגשותו. האם לא היכתה אותו על דיבור זה של קירבה, אך גם לא השתתפה איתו בשיחה. בסבר־פנים ענייני ציוותה על המשרת השני להגיש לה את נייר העטיפה המבריק, וליפפה וכרכה אותו סביב גופו לכל אורכו, ולאחר שסיימה קשרה אותו בסרטי־נייר צבעוניים. הוא היה לבוש במדי־שרד חדשים ומגוהצים של משרת, ולראשו תרבוש של נער־מעלית. הוא חותל מרגליו ומעלה. הוא חש שהוא נארז למטרות נעלות ועמד עמידת־דום, ובפנימיותו הזדמר הימנון של התמסרות. דימעות התרגשות עמדו בעיניו. כשהגיעה האם בכריכת הנייר עד צווארו, ועמדה לכרוך את פניו, הביט בה וידע שזהו רגע היסטורי, שהוא רואה אותה ראׅיה אחרונה כגבירתו, ושכאשר יפקח את עיניו בפעם הבאה יפקחן לקראת סדר־עולם שונה – גברת חדשה. רגע הראוי להיחרת בזיכרון. דמעות עלו בעיניו ממאמץ החריתה. האם המשיכה להתבונן בו חמורות, אך לרגע היבהב בכל־זאת בעיניה ריצוד של משובה וחיוך קל עלה על שפתיה כשאמרה לו: "נשאָר במשפחה." ומייד, במחשבה נוספת, אפילו צחקה על אמירתה. הוא בלע רוקו מעלבון ומסירות. הוא ידע שנועד לכלות את ימיו־עלי־אדמות בשירות שתי נשים אלה. דמעות של דבקות עלו בעיניו. האם, עדיין בשחוקה הקל על שפתיה, כרכה סביב אוזנו חוט שבקצהו פתק ברכה לבתה, כמו פתק המחיר המוצמד בחנות לשימלה. הוא נהנה להיווכח שיש שימוש נוסף לאוזנו מלבד שמיעת ציווּיֶהָ והעלה על שפתיו שחוק קלוש על חשבון עצמו. משתמשת בו בכל צורה שתחפוץ. הוא חש מאוד מושפל. האם ידע פעם, בילדותו, שאפרכסת אוזנו עשויה לשמש גם לכריכת חוט שעליו תלויה פתקת ברכה ליום־הולדתה של אשה צעירה, שלה עתידים הם, הוא ואוזנו, להימסר כמתנה? – לא ידע! ילד בור! הוא ראה עצמו בדמיונו ניגש לילד שהיה פעם ומגלה לו זאת. הוא ראה את הילד לא מאמין, ואחר־כך נכלם ופורץ בבכי. הוא צחק בשיניים לא בריאות למישבתו של הילד שהיה פעם הוא עצמו. האם סיימה לעטוף את פניו, משאירה פתחים לנשימה מול נחיריו, אחר־כך ציוותה עליו לשכב בארגז־קרטון מלבני ארוך שהכין לעצמו מבעוד יום, וסגרה אותו, ואחר־כך קישטה גם את הארגז. הוא שכב בעלטה וחיכה בקוצר־רוח להימסר. היא הביטה במתנה האנושית המקורית שהכינה לבתה וצחקה בקורת־רוח, והלכה לנוח את מנוחת־הצהריים שלה לקראת המסיבה לפנות־ערב.

הוצאת הספריה החדשה, בעריכת מנחם פרי, עמ' 122-124

בשביל סיפור קצר שאני כותבת ויתפרסם פה בעגלה ובזמן קריב.

איך אתם מכנים את הדוש של המקלחת? ראש מקלחת? שפורפרת? דוש? משהו אחר?

תבוא עליכם הברכה

הוא שלח לי הצעה לא מפתה

גלידה גולדה טובה רק לדבר אחד

עורכת להבהרה: פוסל ללא כפית

מחמעליבה

אדוני מחפש לצאת עם אוקסימורון?

כןכן אני יודעת שיש כזה דבר אופי "קליל" (מה שזה לא יהיה) בשילוב אינטיליגנציה אבל בכל זאת "כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" ושנו חכמים Ignorance is bliss, ולא שמעתי מעולם אף חכם אומר אינטליג'נס איז בליס.