על שפת הלילה

בשביל סיפור קצר שאני כותבת ויתפרסם פה בעגלה ובזמן קריב.

איך אתם מכנים את הדוש של המקלחת? ראש מקלחת? שפורפרת? דוש? משהו אחר?

תבוא עליכם הברכה

הוא שלח לי הצעה לא מפתה

גלידה גולדה טובה רק לדבר אחד

עורכת להבהרה: פוסל ללא כפית

מחמעליבה

אדוני מחפש לצאת עם אוקסימורון?

כןכן אני יודעת שיש כזה דבר אופי "קליל" (מה שזה לא יהיה) בשילוב אינטיליגנציה אבל בכל זאת "כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" ושנו חכמים Ignorance is bliss, ולא שמעתי מעולם אף חכם אומר אינטליג'נס איז בליס.

ישראל: מלחמה עקובה מדם

בינתיים בכלוב: נשלט קונה לי מנוי לחודש כדי ששולטת ללא מנוי תוכל לדבר איתי. אני לא יודעת כמה רמות של מציאות יש כאן, אם לבודריאר יש פרופיל בכלוב אני מזמינה אותו לספור ביחד.

הכנסתי אותה לאמבטיה, ובמשך חצי שעה ישבתי לידה על הרצפה, רחצתי את גבה, את זרועותיה ואת רגליה, את שדיה ואת פניה ואת ידיה, את שערה. חלף זמן עד שהפסיקה לבכות, אבל מעט מעט דומה שהטיפול הניב את התוצאה המבוקשת. עצמי עיניים, אמרתי לה, אל תזוזי, אל תאמרי מילה, נסי פשוט להתמוסס אל תוך המים ולתת לעצמך להיסחף. הופתעתי באיזו נכונות התמסרה לפקודותי, עד כמה לא הייתה נבוכה מעירומה. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את גופה באור, אבל אלמה נהגה כאילו הוא כבר שייך לי, כאילו כבר עברנו את השלב שבו דברים כאלה זקוקים עדיין להסברים. היא התרפתה בזרועותי, נכנעה לחמימות המים, נכנעה ללא תנאי לרעיון שאני המטפל בה. לא היה איש מלבדי. היא חייתה לבדה בקוטג' הזה בשבע השנים האחרונות, ושנינו ידענו שהגיעה שעתה לעבור הלאה. בואי לוורמונט, אמרתי. תחיי שם אתי עד שתגמרי את הספר, וכל יום אני אעשה לך אמבטיה. אני אעבוד על השאטובריאן שלי ואת תעבדי על הביוגרפיה שלך, וכשלא נעבוד, נזדיין. נזדיין בכל פינה בבית. נערוך חגיגות של זיונים בחצר האחורית וביער. נזדיין עד שלא נוכל לעמוד על הרגליים, ואז נחזור לעבודה, וכשהעבודה שלנו תיגמר נעזוב את ורמונט וניסע לנו למקום אחר. לאן שתגידי, אלמה. אני מוכן לעיין בכל האפשרויות. אין שום דבר שלא בא בחשבון.

בנסיבות הקיימות זו היתה אמירה נמהרת, הצעה וולגרית ושערורייתית ביותר, אבל הזמן היה קצר ולא רציתי לעזוב את ניו מקסיקו בלי לדעת היכן אנחנו עומדים. לפיכך הסתכנתי והחלטתי להעלות את השאלה על פני השטח, להציג את ענייני במונחים הגסים ביותר, הגרפיים ביותר שיכולתי להעלות בדעתי. לזכותה של אלמה ייאמר שלא נרתעה. עיניה היו עצומות כשהתחלתי, והן נשארו עצמות עד סוף אותו נאום, אבל בנקודה מסוימת הבחנתי בחיוך המסתמן על פיה (אני מאמין שהוא התחיל כשהשתמשתי לראשונה במילה "להזדיין"), וככל שהמשכתי לדבר אליה כן התרחב החיוך. אבל כשסיימתי היא לא אמרה דבר ועיניה נשארו עצומות. אז מה? אמרתי. מה את חושבת? מה שאני חושבת, ענתה לאטה, הוא שאם אפקח עכשיו את עיני אתה עלול לא להיות כאן.

כן, אמרתי, אני מבין אותך. מצד שני, אם לא תפקחי אותן, לא תדעי אם אני כאן או לא, נכון?

אני לא חושבת שיש לי מספיק אומץ.

ברור שיש לך. וחוץ מזה, את שוכחת שהידיים שלי נמצאות בתוך האמבטיה. אני נוגע בעמוד השדרה שלך ובשיפולי הגב שלך. אם לא הייתי כאן, לא הייתי מסוגל לעשות את זה, נכון?

הכול אפשרי. היית יכול להיות מישהו אחר, מישהו שרק מעמיד פנים שהוא דייוויד. מתחזה.

ומה מתחזה היה עושה איתך בחדר האמבטיה הזה?

ממלא לי את הראש בדמיונות איומים ונוראים, גורם לי להאמין שיכול להיות לי מה שאני רוצה. לא קורה הרבה שמישהו אומר בדיוק מה שאת רוצה שיגידו לך. אולי אמרתי את הדברים האלה בעצמי.

אולי. ואולי מישהו אמר לך אותם מפני שהדבר שהוא רוצה הוא מה שאת רוצה.

אבל לא בדיוק. זה אף פעם לא יוצא ממש בדיוק. איך הוא יכול לומר בדיוק את המילים עליהן חשבתי?

בעזרת הפה שלו. משם מגיעות המילים. מהפה של מישהו.

אז איפה הפה הזה? תן לי להרגיש אותו. תקרב את הפה הזה לפה שלי, אדוני. אם התחושה תהיה כמו שהיא צריכה להיות, אני אדע שזה הפה שלך ולא שלי. ואז אולי אתחיל להאמין לך.

אלמה, עיניה עדיין עצומות, נשאה את זרועותיה באוויר והושיטה אותן כפי שעושים ילדים קטנים - מבקשים שיחבקו אותם - ואני התכופפתי ונשקתי לה, מעכתי את פיה בפי והפרדתי את שפתיה בלשוני. כרעתי על ברכי - זרועותי במים, ידי על גבה, מרפקי נעוצים בדופן האמבט - וכשאלמה תפסה את עורפי ומשכה אותי אליה, איבדתי את שיווי משקלי ונחתתי מעליה בקול נתז. ראשינו התכסו במים לרגע, וכשצפנו ועלינו, היו עיניה של אלמה פקוחות. מים גלשו מעל שפת האמבטיה ושנינו התנשפנו, ולמרות זאת, בלי לעצור כדי לשאוף יותר משאיפת אוויר אחת, מצאנו תנוחה נוחה יותר והתחלנו להתנשק ברצינות. זו היתה הנשיקה הראשונה מבין נשיקות אחדות, הראשונה מבין נשיקות רבות. אינני יכול לתאר במדויק את כל התמרונים שבאו לאחר מכן, התרגילים הסבוכים שאפשרו לי למשוך את אלמה מתוך האמבט בעוד שפתי ממשיכות להיות צמודות לשפתיה, בעוד אני מצליח שלא לאבד מגע עם לשונה, אבל הגיע הרגע שהיא הייתה מחוץ למים ואני שפשפתי את גופה במגבת. אני זוכר זאת. אני זוכר גם שאחרי שהיתה יבשה, הסירה את חולצתי הרטובה ופתחה את אבזם חגורתי ואחזה במכנסי. אני יכול לראות אותה עושה זאת, ואני יכול גם לראות את עצמי מנשק לה שוב, יכול לראות את שנינו כורעים על ערימת מגבות ועושים אהבה על הרצפה.

בבית שררה חשכה כשיצאנו מחדר האמבטיה. הבזקי אור ספורים בחלונות הקדמיים, ענן דק וממורק נמתח באופק, שאריות של שעת בין הערביים. התלבשנו, שתינו כוס טקילה או שתיים בסלון, ואז הלכנו למטבח לארגן לעצמנו ארוחת ערב. טאקו קפוא, אפונה קפואה, מחית תפוחי אדמה - עוד לקט מאולתר, הסתפקות במה שיש. לא היתה לכך חשיבות. האוכל נעלם בתוך תשע דקות ואז חזרנו לסלון ומזגנו לעצמנו סיבוב נוסף של משקאות. מאותו רגע ואילך אלמה ואני שוחחנו רק על העתיד, וכשנכנסנו למיטה בעשר עדיין רקמנו תוכניות, עדיין דנו בשאלה איך יהיו חיינו כשהיא תצטרף אלי על הגבעה הקטנה שלי בוורמונט. לא ידענו מתי תוכל להגיע, אבל חישבנו שלא יידרשו יותר משבוע-שבועיים לסגור את העניינים בחווה, שלושה שבועות במקרה הגרוע ביותר. בינתיים נדבר בטלפון, וכשיהיה מאוחר מדי או מוקדם מדי לצלצל, נשלח פקסים זה לזה. יהיה אשר יהיה, אמרנו, נהיה בקשר כל יום.

הוצאת עם עובד, תרגום ברוריה בן ברוך, עמ' 282-285

אולי זה בגלל שאני עסוקה בכתיבת סיפור קצר על DDlg, ואולי בגלל שאני מושקעת בכתיבה עם כל הגוף, הלב והשכל, אבל לאחרונה אני לא מפסיקה לראות סביבי אבות חמודים וסקסיים, ומרגישה יתומה מאוד.

לדוגמה המדריך במרכז חוגים שבו אני עובדת, שחי על תזונה קטוגנית ונראה כמו פרסומת לחדר כושר, שמקפיץ אותי הביתה בסוף היום עם בתו הקטנה יושבת במושב האחורי, ופתאום היא אומרת לו אבא אני אוהבת אותך, ואני מרגישה אותו נמס לידי ונמסה יחד איתו.

או לדוגמה מרצה באחד הקורסים. אני בכלל לא יודעת מה מצבו המשפחתי אבל הוא בהחלט בגיל להיות אבא טוב. שערו כסוף ושופע, יש לו חיוך צידי ועיני תכלת שובבות, והוא מנגן לנו ושר בקול בריטון תוך כדי שיעור (דבר הקוראים: "מה לעזאזל היא לומדת?"). היום מצאתי תמונות שלו כשהיה צעיר והנשימה שלי נהייתה שטוחה. נכון היום הוא יותר שמן, קצת יותר רופס, אבל בכמה מהתמונות האלה ראיתי את המבט הערמומי והחודר בו אני מבחינה לפעמים תוך כדי שיעור, כשהוא מדבר על משהו שמדליק אותו.

לבשתי היום שמלה מכופתרת ללימודים. כשאני עומדת, השמלה באורך לגיטימי. כשאני יושבת – השמלה מאבדת את הלגיטימציה שלה. הבד נגמר מאוד גבוה על הירך, וכדי להוסיף חטא על פשע, שתי פינות הבד התחתונות המחוברות בכפתור נמתחות הרחק אחת מהשניה, ויוצרות משולש קטן שקודקודו בתחתונים שלי. ויתרתי על הצורך לסדר אותה כך שתכסה אותי וישבתי בנינוחות שאינה פרובוקטיבית במפגיע, אבל אני חוששת שהוא לא שם לב.

הכי קשה לי בקראטה. חזרתי מאימון לפני שלוש שעות, ובגלל זה אני כותבת עכשיו, לא עוד טקסט מוקפד לעריכה והגהה, אלא סתם לפריקה. יש עוד מעט נשים בקבוצה חוץ ממני, אבל הן לא תמיד מתמידות, וברוב המקרים אני האישה היחידה. והגברים שמתאמנים איתי, רובם מעל ארבעים, נושקים לחמישים, וישנם אף מבוגרים יותר. אני גורה לידם. בהתחלה היה רק אחד – ה-אחד – אדבר עליו עוד מעט – אבל לאט לאט אני מתעוררת אל עוד מהם. יש לדוגמה את הטיפוס השקט והמהיר, אני מהמרת שהוא קצת צעיר מחמישים, שבהתחלה חשבתי שהוא רגזן וקפדן ושקשה לו לעבוד מול מישהי חסרת ביטחון וטכניקה. אחר כך הבנתי שכנראה אני מזכירה לו איזו בת או אחות מתסכלת, אז השתדלתי להיות רכה כמה שיותר, כדי שחוסר הביטחון שלו לא יפגוש בהתנגדות שתלבה אותו. וכשלמד לסמוך עלי העיניים העמוקות שלו הפשירו מאחורי המשקפיים, וחיוכו התגלה והתרחב, וראיתי עוד ממנו: קפדן, כן כן, אבל עם ליבה רכה רכה, והמון הערכה אלי, ומשום כך אפס כוונה לעשות לי הנחות: הוא תוקף אותי במלוא המהירות שלו ואני בקושי מצליחה להסיט את המתקפה, וצוחקת מהפאדיחה, וכל הזמן הזה הוא מחייך ומעודד אותי, לא משנה כמה אני נכשלת, וכשהוא רואה שאני במבוי סתום ולא מצליחה להפסיק לצחוק מהמבוכה, הוא מפחית בשבילי מהמהירות ואוסף את הריכוז שלי במבט, ואני נאספת.

אבל הכי הכי מאתגר אותי – מהיום הראשון הוא מאתגר את שלוותי, ועוד יותר ככל שעובר הזמן, ככל שהאמון שלי בו גדל, ככל שההכרה שלי בכוחו גדלה – סנסיי. מי אם לא. סתם, אף אחד לא קורא לו סנסיי, קוראים לו בשמו הפרטי. גבר יפה תואר שעבר את השישים, בעל כוח, זריזות וגמישות שאין לרוב בני העשרים. והמבינים מבינים שבקראטה הכוח מגיע מהאגן. אין לי סבלנות לתאר עכשיו את כל מעלותיו הפיזיות, זה לא יגמר, ואמרנו שאני כותבת כדי לפרוק. אני אומר בתמצות שההתבוננות בו, ההקשבה אליו, ההרחה שלו והעבודה מולו תמיד מתגמלות את החושים. אך המתגמל מכל: היחס שלו אלי.

אני בחגורות הנמוכות, והוא מזכיר לי באופן סדיר כמה אני טובה באופן יוצא דופן, אבל בדיוק במידה ולא יותר מדי, שלא אובך, שלא אאבד מוטיבציה, ופעמים רבות בצחוק, בקלילות. ואני כל מה שאני צריכה לעשות כדי לזכות באישורים שלו זה לפתוח את העיניים והאוזניים ולהיות בגוף. כשאני עובדת מולו, הוא לא מסתכל עלי, אלא מקשיב לי עם כל הגוף, בעיניים עצומות, יודע את החולשות שלי ואת החוזקות שלי. ולפעמים בהדגמה לפני תרגיל אני שואלת שאלה רק כדי להאריך את ההדגמה, כדי לראות אותו שוב נכנס אל העמידה הזאת של הפנתר הלבן, שוב מצליף באוויר עם האגן ושולח אגרוף או בעיטה שיכולות להפיל אחורה הרי אדם – והוא גבוה ממני ממש בקצת. ועוד מסתכל לי בעיניים תוך כדי. לעתים נדירות הוא מדגים את התרגיל איתי, פעם אחת אמר לי להראות לכל הקבוצה איך אני עושה תרגיל מסוים בהצטיינות, חשבתי שאני הולכת למות, נהייתי אדומה. כשאני מרגישה את כל הגאווה והענווה האלה מעורבבות בגוף שלי אני יודעת שהייתי יכולה לקבל ממנו אגרופים ובעיטות ולבקש עוד. ידיעה פרדוקסלית משהו, כי הוא לעולם לא יאתגר את סף הכאב שלי. הוא המורה שלי, ואחראי לבטחוני לפני הכל.

וכמובן, ואיך אפשר לשכוח, מן הראוי שהייתי אומרת זאת בהתחלה, הוא נשוי לאישה פוטוגנית.

יש לי אמות מוסר ועקרונות מעצבנים וחזקים מפלדה שמוליכים אותי כבר כמה שנים טובות בדרך צחיחה ומתגמלת של ידיעת עצמי. לפני שהכרתי אותו, נשואים/תפוסים/יוצאים היו טאבו מוחלט, והם עדיין (למתעניינים). אך ביני ובין עצמי אני אוהבת לפנטז שהוא היוצא מן הכלל היחיד והחד פעמי עבורו אני מסכימה "להתלכלך". השבעתי את עצמי ואת בנות ירושלים שאם אי פעם אעמוד על סיפה של סיטואציה מינית בינינו, אחצה את הסף בלי לחשוב פעמיים ואשאיר את חליפת הקראטה מאחור (את החגורה אקח איתי, אולי היא תהיה שימושית). אבל עכשיו, עם כל היתמות הזאת, כשאני מסתכלת על הגברים האלה בסקרנות ובעניין ומגששת אחר הנחבא, אני לא יכולה שלא לשים את עצמי בנעליהם ולראות איך, תוך כדי התגשמות הפנטזיות שלי, חייהם יוצאים ממסלולם. את השקרים שיצטרכו להטוות, את הבלבול שיפנה מקום לאובססיה או לאשמה או למיאוס, בקיצור, כמו תמיד, רואה את הסוף. ורואה אותי בתוך כל זה, רואה את עצמי גדלה ולומדת ומחכימה מזה, או נהרסת ונצמתת ונופלת אל התהום ממנה טיפסתי בעמל רב, ותוהה אם באמת יש לי את מה שצריך כדי "להתלכלך".

שועל קרבות אכול תשוקה בגורה רכה
מיטה שהיא בית ספר ושולחן שהוא תא וידויים
סימפ שהוא ארנק וגם צמא לכוס
ויד לחה וצעירה הדורשת תרגילי משמעת -

כל זאת ועוד באותלו, הטרגדיה מאת ויליאם פטישיקספיר, בתרגום המופלא והמטונף של דורי פרנס

https://www.shakespeare.co.il/play.php?play=othello&text=0#

את יושבת לך ברכבת עסוקה בעניינייך ופתאום

נודפת לקראתך פיסת עבר

כנגד כל הסיכויים

נשמרת מקופסלת באוויר הקרון הדחוס

עושה דרכה, אורבת לפתחייך

כמו אהוב מחוצף שיודע

איך לצבוט לך את השפיות בזמן שאת נטרפת

רגע פה, ועוד רגע נעלם

נותן, לוקח

געגועים מעולם לא הרגו אף אחד ו

התסכול מכין אותך טוב טוב להשבר לו

ואת יושבת לך עסוקה בעניינייך ופתאום

התעלפה הסוהרת ונמלטו מחשבות אסורות

על כניעה

ואיבוד

וסליחה

חנינה.

את מגניבה מבט סביבך כמו אורפיאוס חסר שכל.

והזקנה שלבשה את מרכך הכביסה המסוים קמה והלכה

זקנה אחרת תפסה את מקומה

זקנות באות והולכות אבל

חוש הריח לא שוכח

איך היה לך בית פעם

איך אבדת ונכנעת

היית יותר אמיצה ויותר טיפשה

ומרוב כל הטוב הזה כל כך כאב לך

והלב האלסטי נקרע.

את מלאה בו עכשיו

המת החי בך בדמייך חי

בנפש הבשר

של ר' מאיר בעל הטקסט.

זה מתחיל בעינייך
ויורד ללשונך
ועולה בצחוקך
וחוזר לעינייך
מכריז: לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי

זה ניצוץ בעינייך
זהו צליל בקולך
זהו טעם בצחוקך
כידוד בעינייך
מכריז: לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי!

רשתות כבר פרשתי
מלכודות אין מספר
כצייד על משמר
עד בוש התייבשתי
ואת: לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי!

כמה שלא תהיה נחמד
כמה שלא תבין אותי
כמה שתחזיק מעמד -
לא לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי!
לא לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי!

בי את מתעטפת
ובי את מתכסה
אותי את מנסה
אם דעתי נטרפת
כשאת לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי!

שמה הרחק את חופשיה
איש לא ישלוט באחותי
רק במקרה את בסביבה -
לא לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי
לא לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי

הו, ושמנה לב לציור שעל עטיפת האלבום (*)