לא מה שחשבת

אנומליה קוסמו-פיזית

בשנים מסויימות היה ספינקס חש באביב המתגנב ובא לעולם כשם שחיות חשות 

בשינויים בטבע – הרבה לפני שבני אדם חשים בהם. חש באביב ושאל את 

עצמו מה נשתנה במרתה אוסוולד מכל הנשים. שכל הנשים באות והולכות, ומרתה 

אוסוולד נשארת בראשו ומושלת בחלומותיו. אולי היתה זו נוכחותה הפיזית 

המרשימה. כשהיה קרוב אליה, אל גופה, חש שהוא מאבד שליטה. פטמותיו 

הזדקרו, נשימתו הפכה סמיכה וגרונית וחמימות נעימה ומורגשת התרוצצה יחפה 

בחלציו. אולי היה זה זיק הטירוף שהיה ניצת בעיניה כשהיתה משפדת אותו 

במבטה. אולי חיוכה היודע-כל כשהיו עיניהם נפגשות לאחר שמבטו טרף את גופה 

בתשוקה חייתית. אך אולי, יותר מכל האוליים האחרים, היתה זו המבוכה שניטעה 

בו נוכח יצריו שלו כלפיה, שהתחלפו תדיר בין יצר ראשוני לחדור אליה כשכפות ידיו 

על כפות ידיה, פטמותיו על פטמותיה, שפתיו על שפתיה – ובין היצר המורכב, 

האינסופי, לרדת על ברכיו לפניה ולהתחנן שתניח לפרצופו להירמס תחת סוליות 

נעליה עד שעור פניו יהפוך חשוף ופגיע. כן, היצריות הדו-פרצופית הזו תעתעה בו 

חזור ותעתע וכבלה את אהבתו אליה בשלשלאות-נצח. כשהיה מהרהר בכך היה 

שב אליו זכרון ראשון, שש או שבע שנים לאחור, כשעמדה מעליו, מוחצת את לחיו 

בכף רגלה ובתוך כך מחלצת מנבכי פנימיותו הסתורה את תשוקותיו השמורות 

ביותר ושפתיה נעות וקול חרישי בוקע מהן: אתה שלי; כל כך שלי. ובתוך האנומליה 

הקוסמו-פיזית המאפיינת כל כך את ההוויה המבעיתה ממנה נגזרות פיסות חיינו, 

ישבה ערב אחד מרתה אוסוולד, ידיה מחבקות את ברכיה והרהורי נפשה 

מכרכמים את פניה היפות כשספינקס, אולי האיש היחיד על פני האדמה שרואה 

תוכה כברה, בא אצלה להמציא לה מעט מן הנחמה המתוקה שהיא כה זקוקה 

לה, והוא מחליק על שיערה וכתפיה ולוחש באוזנה -- שפתיו נוגעות בתנוך הרך -- 

תרגום אהוב לשירתו של וירגיליוס עד שידה מוסטת לאחור ונצמדת אל ידו שלו, אות 

וסימן לכך שנתרצתה, מנוחמת. 

Nor sleep nor ease the furious queen can find 

Sleep fled her eyes, as quiet fled her mind 

Despair, and rage, and love divide her heart 

Despair and rage had some, but love the greater part