כוח האהבה

התעוררתי אל בוקר רך, עטופה בסדינים שמכירים אותי טוב יותר מכל מילים.
השמש גיששה על גופי כמו אהוב עדין שלא ממהר ללכת,
והעור שלי — הוא זכר כל מגע של הלילה,
כל לחישה שעברה דרכי ונמסה לתוך החלומות.

יצאתי אל המרפסת. יחפה.
כף הרגל פוגשת את הרצפה הקרה כמו נשיקה ראשונה,
האוויר נוגע בי בלי להתנצל — קריר, ער, חי.
אני לוגמת קפה – חם, עמוק, כמעט כמו מבט שמפשיט אותי בעיניים.

העולם לא דרש ממני כלום הבוקר.
והגוף שלי רק רצה להרגיש –
את הרוח בין הירכיים,
את הציפורים ששרות לי כמו שיר אהבה אישי,
את הירוק הזה, החי, שמתפשט בעיניים ומעורר בי רעב לחיים.

אני אוהבת טבע.
אני אוהבת אנשים.
אני אוהבת את המפגש –
המבטים, הניחוחות, הסודות שבין תנועה למילה.
אני אוהבת שקט שנכנס דרך נקבוביות הגוף כמו אור רך על שפתיים.

אני מאושרת.
תודה על מה שיש.
תודה על מה שאני עוד מייחלת לו,
כי גם הוא כבר נושם בתוכי.

איזה כיף לי שאני כזאת אהובה.
איזה כיף לי לאהוב.
להתרגש.
לרצות.
לגעת.

היום הזה ידע ללטף אותי נכון.
והלב שלי?
הוא נפתח כמו פרח שרק חיכה לו.