– תגידי, זה רק אני או ש... יש לך מין ברק בעיניים כזה היום?
– ברק? אהובה שלי, זו אנרגיה מינית שעושה מסאז' לעורקים.
– וואו. וזה מהבוקר?
– זה התחיל מדגדוג קטן כזה… כמו רעיון טוב שמגרד בפנים.
הכּוּס? התעורר ראשון, כמובן. מה לעשות, הוא תמיד קצת לפניי.
– מה את עושה כשהוא קורץ לך ככה באמצע היום?
– מחייכת אליו בחזרה.
שמה שפתון, מתיישבת מול המראה, ומתחילה לקשקש עם עצמי:
"למה אני רוצה את התפקיד? מה מבדל אותי?
למה אני פשוט לוהטת מדי בשביל לוותר עליי?"
(ואני עונה, כמובן, בקול של אלה יוונית עם מבט של מלכה ששולטת בעולם… ובסאבים שלה.)
– וזה באמת עובד לך? כל ה... חרמנות הזאת?
– מתוקה, זה הטיל הסודי שלי.
כל פעם שהמוח שלי בורח, כשהלב מתחיל לפעום מהר, כשהכּוּס נרטב בלי הודעה מוקדמת — אני יודעת: אני מחוברת.
זה הסימן שלי שאני חיה. שאני יכולה להזיז הרים.
ואם בדרך אני גם גומרת? אז מה, מישהו התלונן?
– אבל… זה לא מסיח את הדעת?
– זה מחדד.
החרמנות שלי היא פילטר – היא מסננת את השעמום, מדגישה את הפנינים.
הנאומים שלי? נשמעים כמו מופע מונו חושני.
העבר שלי פתאום סקסי. החוזקות שלי? מגרות.
אפילו ה־PDF של קורות החיים נהיה חם למגע.
– יש בזה משהו... אז את נוגעת בעצמך תוך כדי?
– לפעמים. לפעמים רק מתגרה מעצמי.
ולפעמים? אני חוגגת את ההישגים הקטנים בגמירה מלאה.
רק שלחתי קו"ח ולא ברחתי לפייסבוק? מגיעה לי אורגזמה.
הרמתי שיחת נטוורקינג בלי להתבלבל? תנחשי איפה היד שלי.
– ומתי את מרשה לעצמך פשוט ליהנות מזה עם מישהו?
– כשהנשלט שלי היה טוב. כשהוא הרוויח את הזכות לשמוע על כל הצלחה מהפה שלי, ולנגב לי את המצח אחרי מונולוג של שליטה.
– ומה את אומרת לעצמך כשזה קשה? כשאת עייפה?
– אני לוחשת לעצמי בשפתיים מלאות:
"תזכרי, אהובה. כל האנרגיה הזאת – היא שלך.
היא לא רק רטובה, היא בוערת.
והיא לא כאן כדי להסיח – היא כאן להדליק אותך."
– ומה הלאה?
– ממשיכה. כי כל גמירה רק פותחת לי עוד דלת.
כל נשימה עמוקה רק מעיפה אותי גבוה יותר.
אני בדרך לשם – לקריירה שאני רוצה, בתנאים שלי. רטובה, שובבה, חדה – ולגמרי בלתי ניתנת לעצירה. וכשאני מגיעה? אני לא נרגעת. אני רק שואלת את עצמי: *נו, מה הבא בתור? מי הבא בתור?* כי כשאני נדלקת – אין לי תחתית. ורעבה? מותק… *אני תמיד רעבה.*
#דיאלוג עם האש