אהוב שלי,
ביחד אנחנו חוקרים עולם חדש. שוב ושוב אנחנו מגלים את אהבתנו, כמו גל שמתחדש בכל מגע, בכל מבט, בכל שיחה. אנחנו שואלים יחד: מה אנחנו רוצים? – וגם כשיש בלבול, אנחנו נשארים פתוחים, סקרנים, אוהבים.
היום, כשאנחנו צועדים קרוב יותר, אני רואה אותך – רך, קשוב, בוגר יותר. אתה מכיר את הגבולות שלך טוב יותר, אחרי שהתנסית, העזת, פתחת. ועכשיו אתה יכול להרגיש מהו גבול גמיש, מקום שאפשר להיכנס אליו יחד, לאט, בעיניים פקוחות ובלב פועם.
אני רואה אותך משתדל. אתה שם לב לתגובות הגוף שלי, גם כשיש דברים שמסיחים את דעתך. אפילו כשזה "מוזר", כמו שאתה אומר – אתה משתף, לא מסתיר. אתה בוחר להיות איתי באמת. אתה מבין שהמגע שאני מבקשת מגיע מצורך עמוק, אמיתי, פועם. ובמקום לברוח, אתה בוחר לאהוב.
וכשהפיל בחדר – זה שאנחנו כבר מכירים – מתקרב אלינו שוב, אתה לא מתעלם ממנו. אתה לא מתכחש לו. אתה מחבק אותו איתי. אתה אומר לי: אני רואה, אני מבין, אני איתך.
ואני, אהובי, גאה. גאה בי שידעתי להראות לך אותו בעיניים אוהבות, גאה בך שאתה מקבל אותו כחלק מאיתנו – חלק חי, חלק לוהט, חלק שמוביל את הדרך לליבי.
כשאתה נוגע בי, כשאתה אומר לי שוב ושוב: אני אוהב אותך בדיוק כמו שאת, גם אחרי 11 שנים – אני נמסה. אתה עדיין מגלה עליי דברים חדשים, ואני מתרגשת מחדש.
אני מעריצה אותך.
אני מודה עליך.
אני אוהבת אותך בכל ליבי.
בזכותך – אני נוגעת בעומק, מתרגשת, מתעוררת לחיים. בזכותך – אני מרגישה נאהבת לא רק כשקל, אלא דווקא כשקצת קשה. בזכותך – אני לא פוחדת להיות כולי.
ולפעמים, כשאתה פשוט מסתכל עליי ואומר בלי מילים – אני כאן – אני מבינה שוב, שעם כל השנים שעברו, האהבה שלי אליך רק מתחילה.