אני לא התכוונתי.
נשבעתי שזה היה רק רגע לנוח –
להניח את הרגליים, לתת לגוף שלי להירגע אחרי יום אינטנסיבי.
אבל איכשהו, היד כבר הייתה שם.
והבד שבין הרגליים… כבר היה לח.
לא קצת.
ממש.
רטובה כמו מישהי שבמשך כל היום אספה גלים קטנים של עונג שקט.
כל מבט שזרקתי לעצמי במראה, כל הצלחה קטנה,
כל רגע שבו ידעתי אני טובה במה שאני עושה –
הצטברו לי בגוף כמו טיפות של גשם שלא הפסיק לטפטף,
עד שהכול שם למטה היה מוצף.
ולא, לא הייתי צריכה שום פנטזיה.
לא סרט, לא מחשבה על מישהו, אפילו לא סיפור.
רק להיות איתי.
פשוט ככה.
ולגעת.
לאט.
הבד נדבק לי לשפתיים כמו לשון שמכירה אותי מבפנים.
כל תנועה קטנה שלי על הספה הדליקה עוד.
החיכוך בין הירכיים, הפיסוק הקטן הזה שאף אחד לא רואה –
הכול היה אינטימי, פרטי, שלי.
וכל טיפה של רטיבות שהתפשטה לי בתחתונים לחשה לי בשקט,
"עוד. כן, אני רוצה עוד ממך."
נשענתי לאחור.
יד אחת בשיער, מרפה.
היד השנייה… מתחת לגומי.
והעור שלי כבר רטוב.
הפות שלי כמעט בולע את היד, כאילו קרא לי פנימה.
מזמין אותי להרגיש את עצמי עוד קצת,
לגלות מה עוד מסתתר שם בפנים –
ואני מרגישה.
מרגישה הכול.
החום, הלחות, הרעב הזה שלא בא מחוסר – אלא מהשפע.
העונג הזה שבא לא בגלל שאין,
אלא בגלל שיש כל כך הרבה ממני.
הלב דפק.
אבל לא היה שם אף אחד חוץ ממני.
רק אני, לבד, בלי חוקים.
ורטובה.
ברמות.
המגע שלי נהיה מדויק יותר, מדויק כמו מישהי שמכירה את עצמה בעיניים עצומות.
כל אצבע שמחליקה פנימה מרגישה כאילו היא חוזרת הביתה.
הפות שלי נפתח כמו פרח – חי, מתוח, מוכן.
והטעם שלי… אלוהים.
מלוח-מתוק, גולמי, עמוק, ממכר.
כמו מיץ של אלת פריון אחרי קרב שהיא ניצחה בו בענק.
לקחתי טעימה.
בהתחלה לאט, ביישנית אפילו.
אבל תוך שנייה –
רק רציתי עוד.
עוד רטיבות. עוד ממני.
עוד ממה שאני מרגישה עכשיו בכל הגוף.
ולא עצרתי.
הדגדגן שלי דפק.
חזק. מדויק.
האגן שלי נע בלי שאשלוט,
והכוס שלי…
התחכך באצבעות, זלג, רעד.
הכול בי נעשה חד.
ממוקד.
והגוף שלי, הפנים, הבטן, הפטמות –
הכול נבנה לקראת הפיצוץ הזה.
אבל רגע לפני,
לקחתי שוב אצבע –
רטובה, סמיכה,
והכנסתי אותה לפה.
הלשון שלי ליקקה אותה לאט,
כמו לטעום את הסוד הכי פרטי שלי.
הכי מתוק.
הכי אני.
וכל תנועה עכשיו –
הייתה גם רגש.
כמעט כמו בכי… אבל אחר.
בכי של סיפוק, של גאווה, של עונג שגאה בעצמו.
ואז זה בא.
התפוצצות פנימית, רכה, מוחלטת.
לא רק גמירה –
שחרור.
נשארתי שם.
שוכבת על הספה.
העור שלי רועד, הידיים שלי בוהקות מהרטיבות שלי,
והריח באוויר… שלי.
לא נשארו שאלות.
לא אשמה.
לא חסר לי כלום.
זה לא היה סתם הרגע הזה.
זה היה טקס.
ואני – אלה של עצמי.