תגידו, קרה לכם פעם שהתחלתם משהו בכל הכוח – עם מטרה ברורה, חדות בעיניים, לב פועם, ודחף להצליח – ואז גיליתם שמה שממלא אתכם באמת, זו בכלל הדרך?
לא, זה לא במקום התוצאה. אני הראשונה שאוהבת להגיע ליעדים. אני חיה על תשוקה, על דופק גבוה, על קו סיום שאפשר לפרוץ אליו בריצה.
אבל דווקא מהמקום הזה – של מישהי שמאוהבת בתוצאה – קרה לי משהו מפתיע:
התאהבתי גם בתהליך.
וזה לא קרה ביום. זה קרה כי נשארתי. כי המשכתי ללטש, לדייק, להזיע – כן, לפעמים גם ממש להזיע – והמשכתי להרגיש, גם כשהיה מבלבל, וגם כשלא ידעתי לאן זה הולך.
והקטע? שהדרך עצמה נהייתה מקור לעונג.
לא רק כזה שאפשר לראות מבחוץ, אלא כזה שזורם פנימה. שמתיישב טוב בגוף. שמחבר אותי לעצמי.
לתשוקה.
לכנות.
לכוח שקט כזה, שהוא גם מיני, גם יצירתי, גם ספורטיבי, גם מנטלי. הכל יחד.
אז נכון – אני לא מוותרת על תוצאות.
אבל כבר אי אפשר להפריד אצלי בין הדרך לתוצאה.
כי מה זה יעד, אם לא חיבוק שמישהו שולח לעצמו מהעתיד?
ואתם?
מתי בפעם האחרונה עצרתם להתאהב בעצמכם תוך כדי?
לא רק אחרי ההישג, אלא גם במהלך כל ריצה, כל פגישה, כל שורת קוד, כל הרמת משקולת או החלטה אמיצה?
מה קורה אם תתחילו לשים לב, רגע אחרי רגע, לכמה אתם כבר על הנתיב – אפילו אם עוד לא סימנתם וי?
כי בסוף…
הדרך יודעת.
והגוף מרגיש.
והחיוך הזה שנשאר לכם בזווית הפה?
הוא לא סתם שם 😉