כוח האהבה

הגינה שלי התעוררה הבוקר עם ריח אדמה לחה. השמש טיפסה לאט בין ענפי הלימון, ציירה נקודות אור זהובות על העלים.

יש שביל צר שמוביל פנימה, מכוסה בחצץ קטן שמקרקש תחת כפות הרגליים. משני הצדדים פורחים גרניומים אדומים ולבנים, חזקי ריח, עד שהאוויר נעשה מתוק וצורב באף.

כשנכנסים פנימה – רואים ערבוביה. עשבים ירוקים, פראיים, עולים בין הערוגות, מתעקשים לפרוץ כל גדר. ולצדם – פרחים נדירים, כאלה שלא פוגשים כל יום. ורד ורוד עמוק עם עלי כותרת שמרגישים כמו משי, חבצלות לבנות שמטילות צל קטן על האדמה, צמחי תבלין ריחניים שממלאים את האוויר בריח של נענע, רוזמרין ומרווה.

אני כורעת על ברכיי, הילדה שבתוכי לצידי. היא מרימה מבט אליי בעיניים סקרניות. אני מחייכת אליה, מושיטה לה יד.

"תריחי," אני לוחשת לה, מקרבת אליה את הפרח הגדול באמצע הגינה.

היא עוצמת עיניים, נושמת עמוק, והחיוך שלה מתפשט כמו שמש קטנה.

באותו רגע הכול מתבהר: כדי לראות את היופי האמיתי – צריך עיניים אחרות. לא עיניים שמודדות או משוות, אלא עיניים שיודעות להריח, להרגיש, להתרגש.

אם הצלחת לדמיין עד הסוף… אולי בעצם זכית להציץ לתוך הגינה שלי. ואולי אפילו – לתוך הלב שלי, כמו שהוא מרגיש עכשיו...