הוא היה בא ונעלם כראות עיניו. פעם אחת אפילו נעלם לארבעה שבועות שלמים. בינה לבינה היא כעסה על העלמויותיו, וקנאתה אף בערה בה להשחית. אבל היא ידעה שאין טעם לומר לו זאת, שכן כשיצר נדודיו התעורר, כל שנותר לה היה להתחנן בפניו שיישאר.
כשהיה חוזר מענייניו המסתוריים, עליהם מעולם לא העיזה לשאול, היה זעם עצור חתום בפניו, ובעיניו שקעה אפלה שחורה, מותירה אחריה חותם מוצלל ברור. היא היתה מתיישבת לידו על הספה הרכה, כמעט שלא תופסת מקום בחלל השייך לו. מבלי לומר מילה, גיחוך נתעב היה מסתמן על שפתיו האדומות מן הקור שבחוץ, והוא היה אוסף את גופה אליו, חופן את עגבותיה ומושיב אותה על ברכיו משל היתה ילדתו החביבה.
בלילה היה לוכד אותה בתוך גופו החזק ששערות שחורות צימחו על חיוורון עורו והיה מפיק מגרונה נהמות הנאה, שכלל לא ידעה שיש ביכולתה להפיק. הוא נשאר שקט כתמיד, פניו חתומות ובעיניו אותה אפלה שחורה וקרה, שלא ניתן היה ללכוד את מבטו בגללה אף פעם.
הוא מולל את בשרה בין אצבעותיו הקשות והיא חשה בלבה עמוק פנימה את התיעוב לידיים הגסות האלה עולה ומתנחשל כגל פתאומי הגואה ממעמקי ים שקט וכחול.
הכי היתה רוצה עכשיו להפנות לאיש הזה את גבה ולשוט במחשבותיה אל מקום רחוק ונקי, כמו הקוטב הצפוני, עליו שמעה רק מסיפורים בילדותה. שם, כך סופר לה, קר כל כך שרק בעלי חיים מופלאים מסוגלים לשרוד. היא היתה בטוחה שהיא תוכל לקור, הרי היתה רגילה אליו כל כך הרבה שנים, שאפילו הדם בעורקיה לא נסוג ממנו עוד.
אבל במקום כל זה היא לא הניעה את גופה ורק נתנה לאצבעותיו האהובות לחרוש בבשרה את שבילי כאביה, בעוד היא נאנקת מעונג ומבקשת עוד, עוד, עוד...
לפני 18 שנים. 27 בספטמבר 2006 בשעה 9:31