|
|
|
כשהוא בא לבקר (בלי להודיע)
כי "עבר בסביבה" ושאל מה נשמע,
אז הכנתי לנו שתיה חמה
כי בחוץ היה קר (חולצתו הדיפה ריח של ירושלים).
את הקפה שלו הכנתי בתשומת לב מוקפדת
שיהיה שחור וטעים. בלי להתפשר (הרגל מן העבר?)
ורק אחרי שהוא הלך טעמתי מהקפה שלי,
וגיליתי שהוא בלי סוכר 😡
עוד מעט יירד היום. השעות שהרכיבו אותו יזלגו לאחור. השמש תשקע ותתערסל עמוק בתוך הים.
בין לבין, העולם ימהר להספיק עוד כמה דברים לפני שהחושך יורד על הכל ומאט את כולם.
פעימות יאטו את קצבן, אנשים יזחלו למאורות, אורות מלאכותיים יידלקו.
בין לבין, העולם יתכנס בין ברכיו ויתנדנד הלוך ושוב, חבוק בזרועות עצמו. וימתין.
הכיעור של ערי האבנים האלו ייעלם קצת והאוויר יהיה קר וחד. פריך.
וננשום קצת.
למהר אפשר תמיד. תמיד יש מחרים.
עכשיו יש רק אחד.
בקיומך,
יצרת בי חללים שלא היו בי.
מידותיהם הן מידותיך המדויקות -
של הקול שלך
של רסיסי ריח האפטרשייב שלך
של שני הקמטים של כיווץ גבותיך
של רפרוף מגע קצות אצבעותיך.
כשאינך - החללים האלה
מתמלאים בזיכרון.
ואני
מתכווצת.
שוב חלמתי את ידיך
אומדות בקצותיהן עצבים חשופים
ושבתי לזרוע על מפתנך
ערוגות ערוגות של ירוקת מילים
אני נושפת החוצה אליך עכשיו
מדקרות מסמרי געגוע קהים
אני זונה מנומסת.
אין ספק,
אני טובה לך.
לא מבקשת לי מאומה,
גם לא להיות ראויה.
באוזניי אטמים
עיניי עצומות.
שדיי כבדים
פטמותיי זקורות.
גופי עגול ורך
לשוני שלוחה.
מעניין אם ככה זה
להיות זונה שלך.
--------------------------------------------------
כמה עולה היום מציצה?
אין שום דבר יפה באהבה.
נדמה כאילו מעולם לא היית כאן.
סימניך היטשטשו לכדי כתמי מים דהויים,
ששוליהם אינם ברורים עוד.
הכמיהה שבי נחלשת לכדי הבהובים חלושים,
מנצנצים בשתיקותיי.
החושך הארקטי ירד על לילותיי.
וחוזרת לסובב את ראשי
שוב לאחור העכור הזה
להיאלץ לעקוב באישון מנוקד
במבט זהוב וכתום זולג
לאורך כפות הידיים
הוורידים הבולטים תחת עור
מחוספס קצת סדוק
של עבודת כפיים
ושחור השערות המצמחות
כשדה שיבולים קמלות.
כשתבוא אחוז בי ככה באלו הידיים
כמו שאחזת בציפור הקטנה
שגוועה אז בכף ידך
[זוכרת - אחרי שהיא מתה באותה כף יד מחית את דמעותיי]
- - -
אין בי רעש יותר
והמילים הקשות בי
נדמו ונאלמו דומשתיקה
כי מה למילמוליי
ולקערת העצב הגדולה
המתמלאת תדיר בשקערוריותיי
- - -
אתמול היא דיברה איתי
על מכשפה קוראת בקפה
שתמסוך שיקוייה, שתלחש קללותיה
שתגרש מפה בעזרת כוחות אופל
את העצב הזה
משוקע כמאובן בבריכת מים חרבה
ותמחה באבחה געגועי תעתוע
שמעקצצים כאב בחזה
לא ביקשתי את כל הים. רק קצת מים להרוות צימאון. זה הכל.
אתה מסתכל בי, אני מרגישה, אבל עיניך עוברות דרכי ומביטות הלאה, מאחוריי.
אני משכשכת רגליי במי העבר הרדודים, הדלוחים, עדיין, ולמרות הכל. ואתה, כדרכם של גברים, חי כבר בעתיד. הרי ברור שלעולם לא ניפגש באותו מימד.
אז מדוע לטרוח בכלל לקרוא את החריצים הזעירים שנקווים בזוויות עיניך, כשאתה עומד כך מולי?
אני לא צריכה את כל השמש כדי לראות קצת אור.
בשביל אלומה אחת מספיק גם מגדלור.
כמה עצוב שנותרו כל כך מעטים בעולם כולו.
{note to self: להסתפק במועט תמיד זו לא ענווה. זו סתם טיפשות}
1. שאני הכי אוהבת ריח של אדמה אחרי גשם, של בצק נאפה, של שיער אחרי מקלחת, של כביסה טרייה על החבל ושל סיגריות מעורבות בסבון ובזיעה קלושה.
2. שאני מטר שישים ושבע ומגיעה לך בדיוק לגובה הפטמות
שאני אוהבת שוקולד מריר ואת הברנדי ההוא שתמיד קנית לי (עדיין נשאר)
שאני שותה 8 כוסות קפה ביום, אחרי גמילה
שמעולם לא הצלחתי ללמוד לרכב על אופניים
שיש לי קעקוע קטן אחד במקום מאוד כמוס
שייבשתי פרח אחד מהזר ששלחת לי בדפיו של ספר מצהיב.
3. שיש לי שכן שגר בדירה הסמוכה שתמיד מגיע הביתה מאוד מאוחר בלילה
שאף פעם לא בוקע אף קול מהדירה שלו
שהוא אף פעם לא אומר שלום במדרגות
שהדירה שלו תמיד אפלה כשהוא מחליק לתוכה במסתוריות
שרקמתי בדמיוני מחשבות על כך שהוא מרגל. או סוכן חשאי (:
4. שתחושת השחרור מופלאה ולא מוכרת, למרות דוק המועקה שמלווה אותה.
שזה מפחיד ומסעיר כאחד שאף אחד לא מחליט עבורי.
שאיש לא יודע לגעת בי כמוך. שאני לבד גם כשאני לא.
שלפעמים אני עדיין חולמת אותך בלילות.
תסעי כבר להודו.
תארזי תרמיל
תעלי על מטוס
תשכבי על האדמה
פשוטת איברים.
היא יפה וקשה
כמעט כמוך ההודו הזאת.
אפשר להתקיים שם מכלום.
מכלום, אני אומר לך.
תקבלי קצת פרופורציות.
תראי כמה טוב לך פה.
הכל יחסי, הכל יחסי
שם אנשים מתים
אנשים מתים
מתים, אני אומר לך.
שימותו, מה אכפת לי.
שיבלע אותם הגאנגס.
שידרוס אותם פיל קצת לא נורמלי.
הלוואי שיטרוף אותי נמר בנגאלי.
הלוואי שידרוס אותי קרנף נפאלי.
הלוואי שגם אני אמות קצת.
לא צריך עד הודו.
אפשר גם כאן בספארי.
