"אני שם עלייך פלס. אם הבועה זזה בזמן שאני מצליף בך - את מקבלת עונש. אם היא נשארת במקום - תקבלי פרס".
ארבעה עונשים.
פרס אחד.
כישלון.
דיכאון.
~~
העונש השלישי.
אסור לך לאונן עד שישי ב-19:00 בערב.
"אוף זה עונש נוראי 😒 אולי תחליט על עונש אחר? בבקשה זה קשה לי נורא".
"נורא?"
"נורא ממש"
"תתמודדי"
"בבקשה בבקשה. פליז. פליז אני מתחננת"
"מכאן השפעתו העיקרית של הפנאופטיקון: לחולל באסיר מצב מודע ותמידי של נראות שיבטיח את התפקוד האוטומטי של הכוח. [...] לעולם אין האסיר אמור לדעת אם מביטים בו למעשה; אבל צריך שיהיה בטוח שתמיד הדבר אפשרי" (פוקו, לפקח ולהעניש, עמ' 249-250).
הרי אין שום דבר פיזי שמונע ממך לאונן עכשיו, נכון? נכון. הסטיספייר בהישג יד, יש לך יום שלם בבית. לקחת לעצמך יום חופש מהתעסקות בתזה ואת יכולה, אם את רוצה, לשכב במיטה כל היום ולאונן עד שאת לא תוכלי יותר, או עד שתצטרכי להטעין את הסטיספייר. וגם אז, אפשר לעבור לאצבעות או לדוש במקלחת. כל האופציות פתוחות בפנייך.
ועדיין, את לא מאוננת. את מתלבטת - הרי הוא לא יידע. הוא לא יכול לדעת באמת אם אוננת או לא.
הוא יידע.
איך הוא יידע?
הוא יידע נו, את גרועה בלשקר. רואים את זה על הפרצוף שלך.
"שעבוד אמיתי נולד באופן מכני מיחס דמיוני. כך אין צורך להסתייע באמצעי כוח כדי לאלץ את המורשע להתנהגות טובה, את המשוגע לרוגע, את הפועל לעבודה, את התלמיד לחריצות, את החולה למילוי ההוראות." (עמ' 251)
בכל מקרה, הייתי אצל הפסיכולוגית בשבוע שעבר.
סיפרתי לה על הכלוב בערך שבוע אחרי שנכנסתי לפה וזרקתי את זה במילה או שתיים והיא לא ממש הבינה במה מדובר ואני התביישתי קצת להסביר לה וזה נשאר ככה לתקופה.
מפה לשם הבושה הובילה להתרחקות ביני לבינה וממש לחוסר הבנה.
בשבוע שעבר פתאום באמצע הפגישה החלטתי לנסות להסביר לה על יחסי שליטה דרך מושג הכוח של פוקו. בראש שלי זה סופר הגיוני וברור.
לא הצלחתי להסביר לה. יצאתי מבולבלת כמעט כמו שהיא יצאה מבולבלת.
אין דבר נורא יותר מלהיות לא מובנת. איזה תסכול.
"שני הצדדים הנוטלים חלק ביחסים הם בעלי כושר פעולה ולשניהם יש מרחב של אפשרויות לתגובה, מה שאומר שכל צד מושפע מן הצד שכנגד אך גם משפיע עליו, כלומר, לשני הצדדים יש מידה של חירות, גם אם אינם יכולים לחרוג מיחסי הכוח שבמסגרתם הם פועלים או לשנותם לגמרי. [...] החירות, המתבטאת באפשרות לנקוט ולהמציא פעולות שונות במסגרת יחסי כוח - פירושה האפשרות "למרוד"." (ארבל, פוקו וההומניזם, עמ' 26-27).
היופי בעיניי ביחסי הכוח הוא דווקא בזכות ולמרות החירות והאפשרות למרוד.
היופי הוא שלמרות שהייתי לבד בבית יום שלם,
ואולי לעולם לא היית יודע שאוננתי,
ואולי הייתי משקרת ממש ממש טוב,
היית לי לפנאופטיקון.
(אגב, בסוף, בפגישה היום, ויתרתי על פוקו והסברתי לה במילים פשוטות והיא הבינה אותי סוף סוף).
