לפעמים אני כותבת פוסטים ושמה אותם בטיוטות, נותנת להם לשבת קצת ואז אני חוזרת אליהם נייטרלית וקוראת אותם שוב בעין אובייקטיבית, בכאילו. אז חזרתי לקרוא את זה שבועיים אחרי שכתבתי את הפוסט והוא התחבר לי לתחושות של עכשיו. אז הוספתי עריכה בסוף והנה הוא פה בשבילי, בשבילו, בשבילכם:
הלוואי שתאהב אותי פחות ממה שאני אוהבת את עצמי כרגע.
מילמלתי לעצמי כמו מנטרה כל הנסיעה בדרך אליך.
(וברוך השם, נסיעה-נסיעה. יש יותר מדי זמן למחשבות כשאני בדרך אליך).
אני לא יודעת אם זו הדחיינות והניסיון להתחמק מלהתעסק בכתיבת התזה, אבל החלטתי לעשות פן באותו יום.
גם ידעתי בדיוק מה אני אלבש ורציתי להרגיש ה-כי כו-סית בפא-קינג א-רץ.
לא עשיתי פן מאז שחזרתי לארץ.
מאז שהייתי בת 15 הייתי קמה כל בוקר שעה לפני הזמן שכולם קמים בו כדי לעשות פן, פתאום בגיל 27 החלטתי שדי.
בעצם, הצוואר שלי החליט בשבילי.
(איכשהוא הצוואר שלי יודע תמיד הכי טוב. כמו אז, כשהוא נתפס לחודשיים אחרי האידיוט האחרון ששבר לי את הלב - אבל לא ריסק אותו לגמרי)
נתפס לי הצוואר וכאב לי מדי לעשות פן והחמיאו לי על התלתלים ומאז זה נשאר ככה.
אז נכנס לי ג'וק לראש ביום ההוא ואמרתי יאללה בא לי להחליק קצת את השיער. והחלקתי.
ופתאום, מבעד למראה, לא ראיתי יותר את עצמי.
פתאום ראיתי את אחותי.
כמה זמן לא ראיתי את אחותי דרך המראה שלי.
לפעמים אומרים שאנחנו דומות. לפעמים אומרים שאנחנו הכי שונות שיש.
לפעמים חושבים שאני הבכורה (שתינו תמיד חשבנו שזה בגלל שתמיד היו לי ציצים גדולים ולה - לא).
אבל מאז ומתמיד - היא הייתה הכי יפה.
בשביל סבתא שלי - היא הייתה "הנכדה הפולנייה שלי",
בשביל כל הבנים בעיר - היא הייתה החלום הרטוב, הדוגמנית, הבר רפאלי המקומית.
ואני? אני הייתי אני. הקטנה-ממנה-בשנתיים-שרק-רוצה-להיות-ולהיראות-כמוה.
פעם ניסיתי להסביר לפסיכולוגית שלי על ההבדל ביני לבינה -
"היא כולה קלאס. היא עדינה. היא תמיד מתלבשת הכי יפה ובלי להתאמץ.
ואני - אני מתכננת שעות בקפידה מה אני אלבש ובסוף אני מרגישה כמו פיל בחנות חרסינה."
כל גיל ההתבגרות שרו לי "למה לא אמרת שאחותך יפה ממך?"
ואיכשהוא זה נתקע בראש. זה נצרב. זה נחרט.
אז נסעתי אליך וכל הנסיעה מילמלתי לעצמי "פאק הלוואי שתאהב אותי פחות ממה שאני אוהבת את עצמי כרגע".
כי אם תאהב אותי יותר עם שיער חלק - אני לא בטוחה שאני אצליח להתמודד עם זה.
אין עליי עם שיער חלק נו, אני הכי כוסית בארץ ככה. אני קצת דומה לאחותי וזהו - זה זה.
אבל אם תאהב אותי יותר ככה - בראש שלי, במחשבות האוטומטיות שלי - תהיה עוד גבר ששר לי "למה לא אמרת שאחותך יפה ממך?"
הגעתי אליך ונכנסתי עם כיסוי עיניים ושיער חלק ואסוף -
ואני לא יכולה לראות את התגובה שלך.
וחיבקת אותי חיבוק ארוך והגוף שלי הרפה ונמס לתוכך.
נשבעת שרק מלחשוב על החיבוק שלך אני נהיית רטובה.
כמו התנייה קלאסית - אני הכלבה ואתה פבלוב.
ובסוף הסשן המושלם שהיה לנו פיזרתי לרגע את השיער ושאלתי אותך -
"תגיד, מה אתה חושב על השיער שלי ככה?"
ואמרת משהו על זה שהוא ״טיפה יותר חלק או משהו?״
וצחקתי לעצמי בלב ונזכרתי בפעם ההיא שאבא שלי חשב שאחותי הסתפרה כשהיא חזרה הביתה עם תוספות שיער ארוכות.
עריכה:
זה הזכיר לי שאחרי הכל,
גבר זה גבר זה גבר.
במילים אחרות: כולנו בני אדם, אנושיים, רגילים.
במילים אחרות2: אין אלים בכלוב.
במילים אחרות3: אתה לא המושיע, המגן, המציל, האחד והיחיד, הירח לכוכבים.
וזה מאפס וזה מקרקע וזה מה שאני צריכה עכשיו כדי לנשום.
לפעמים זה קשה לי שאני רוצה לפרוק בכתב ואני יודעת שאתה קורא את זה.
