פעם, בימים בהם הייתי יוצאת למלא דייטים ראשונים עם גברים זרים שהכרתי בטינדר/באמבל/קיופיד,
יצא לי לשבת באיזה בר, בחורף (זוכרים מה זה?), לדרינק עם בחור רנדומלי שבכלל לא הייתי בטוחה לגביו.
חשבתי שאאחר בעשר דקות והוא הקדים בעשרים דקות, ובסוף מצאתי חניה (חטפתי דו"ח כי בכל זאת, תל אביב. אי אפשר בלי).
שתיתי כוס יין ודיברנו על הלימודים, החיים, העבודה, ובין היתר - על זוגיות וילדים.
אמרתי לו שאני לא רוצה להיות אמא.
הוא שיתף אותי שהוא רוצה להיות אבא כבר מלפני כמה שנים. הוא מוכן.
אני לא מגדירה את עצמי כאל-הורית, ויכול להיות שהרצונות שלי ישתנו עם השנים. אולי, אם יהיה לי בן זוג שאני יכולה לסמוך עליו, שאני ארגיש שהוא שותף, אז אולי-אולי אני אביא ילדים לעולם. כי לבד אני בטוח לא רוצה להביא ילדים. ואם אין לי פרטנר, אז בשביל מה?
סיפרתי לו על חברות שלי ובני הזוג שלהן, ועל ההורים שלי, ועל סבא וסבתא שלי.
כל המודלים של הזוגיות/הורות שיצא לי לראות לאורך השנים.
הוא לא הבין.
הוא רוצה להיות אבא.
אתמול בערב חברה באה אליי. היא נשואה עם ילד והם בדרך לילד שני.
אחרי שסיימנו עם הא ודא ושכנעתי אותה לשבת איתי רגע בחדר שינה כדי שאני אסיים לקפל כביסה,
דיברנו על בן הזוג שלה. היי-סקול-סוויט-הארטס.
והיא מיואשת, והיא עייפה, והיא מתוסכלת, והיא מרגישה לבד. אין פרטנר.
הוא שקוע 100% בעבודה ובלהראות שהוא גבר אלפא מצליח כל-יכול, והוא שוכח שיש לו אישה וילד בבית.
והוא לא מאמין שאם הוא ימשיך ככה, לא יהיו אישה וילד שיחכו לו בבית.
ככה גם אני גדלתי - עם אבא שעובד מצאת החמה עד צאת הנשמה, חוזר הביתה עצבני, כועס, זועף. אין עם מי לדבר.
חוץ מהחברה ההיא, בלי לחפור יותר מדי בזיכרון שלי או לעבור על רשימת אנשי הקשר,
יש לי עוד בערך 4-5 חברות קרובות שמתוסכלות ועייפות ומרגישות לבד במערכה - בין אם בגידול הילדים או בניהול משק הבית.
וגם אני פעם-פעם הייתי שם - מרגישה לבד במערכה של ניהול משק הבית. מתוסכלת ועייפה מלנסות להסביר ו"לתקשר". (מילה כזאת מאוסה. "לתקשר").
ואני יודעת. אני יודעת. דיברתי גם עם האבות/בני הזוג האלה - והם כולם, כולם, כולם - מגיעים הביתה מהעבודה סחוטים-שבורים-גמורים-לא מתפקדים-אין להם כוח-רק רוצים לראות משחק כדורגל ולנקות את המוח. אני מבינה. באמת, הכי מבינה. הם עובדים שעות-לא-שעות, נדרשים להיות גברי-אלפא מוצלחים, להביא מלא כסף הביתה, להחזיק איזה תדמית של כל-יכול.
ואין לי פיתרון.
היא יושבת מולי בעיניים דומעות, מקנחת את האף, מנסה להחזיר נשימה, להירגע.
ואין לי מה להגיד לה.
אני יודעת שבזוגיות יש תקופות טובות ופחות טובות. אני יודעת.
פשוט מרגיש לי שכל מי שסביבי עכשיו בתקופה פחות טובה,
ואין לי אפילו מודל אחד מול העיניים שאני יכולה להגיד -
"אה! כזה אני רוצה!"
קיצר, אני בימים עמוסים עם מצב רוח מוזר.
גם זה יעבור.
