אין, אין. אני שרופה-מתה-מכורה להתחלות.
אין על זריקת הדופמין הזאת.
להישאר ערה עד השעות הקטנות של הלילה, לדבר עם גבר שעדיין לא פגשתי,
להקשיב לקול שלו ולדמיין את הפעם הראשונה שנפגש.
לשכב במיטה כשהטלפון לצידי על רמקול ולצחוק מאיזה סיפור משעשע שקרה לו, אי שם בעבר.
להקשיב לו כשהוא מספר על אחרות שהיו, לספר לו על אחרים שהיו.
על הסדקים שבלב והפלסטרים ששמתי מעליהם, במחשבה שאולי יום אחד הם ירפאו.
שרופה-מתה-מכורה.
פעם אמא שלי היתה צוחקת עליי על זה.
"גג חודש מחזיקים אצלך מעמד ואז נמאס לך ואת חותכת".
פעם חשבתי שזה בגלל שאני פשוט מזהה מהר מה מתאים לי ומה לא מתאים לי.
ואם לא מתאים אז למה לבזבז זמן לשנינו?
היום אני תוהה אם אני פשוט מכורה לדופמין הזה של ההתחלה.
בימים האחרונים כולם פה בכלוב מתעניינים בנו.
ואני אומרת להם - אה, זה ממש חדש-דנדש, בערך חודש וחצי.
"אה זה באמת ממש חדש".
"נכון."
"איזה כיף זה ההתחלה, הא?"
"וואו, ממש".
ואז...
מתוך האפלה, עולה איזה קול קטן שבהתחלה נשמע כמו לחישה לא ברורה.
"מה? מה אמרת?" אני קוראת אל האפלה, מנסה לזהות מי זה הקול הזה ומה הוא רוצה ממני.
"נו, תגיד כבר! מה אתה משחק איתי משחקים. דבר, דבר נו"
ואז לפעמים אתה שולח הודעה במפתיע ופתאום יש דממה מהאפלה הזאת.
"יאללה גיבור גדול, אתה בא רק כשיש שקט הא?"
אין קול ואין עונה. אני שומעת אותו מתרומם לאט לאט אבל הוא לוקח את הזמן שלו.
בונה את המתח, עושה לי טיזינג. מדליק אותי. הוא יודע שאני מחכה לו.
הוא מתארגן לו בנחת ואני מחכה לו.
כזאת אני, ילדה טובה.
אתמול הוא סוף סוף סיים להתארגן, התמתח קצת תוך כדי הליכה לכיווני וזרק לי -
"תשמעי, עבר כבר חודש וחצי. אוטוטו שגרה. אוטוטו יהיה לך משעמם.
אוטוטו ימאס לך. אוטוטו תשנאי אותו".
"אוף די כבר. סתום סתום את הפה שלך. לא עכשיו, סבבה?"
כולה פאקינג גבר נו. כולה גבר. גברררררר גבר גבר גבר. עף לך הפוני על גבר שאת מכירה חודש וחצי תגידי לי מה את באמת מפגרת? גם בואי נקח את הבסט סנריו, נגיד אתם שניכם מתאהבים יופי קולולו זוגיות הכל הופך להיות חרא שגרה משעממת לא בא לך לראות את הפרצוף שלו יותר לא בא לך לראות את הזין שלו יותר את רק עסוקה בלשנוא אותו או בלשנות אותו שיהיה איזה גרסה כביכול יותר טובה. נו, אז בשביל מה כל הטררם הזה? בשביל בסוף לשנוא מישהו?
(2.8.23)
יש לי חברה שסיפרה לי על משהו שחבר טוב אמר לה לגבי טראומה -
אנשים עם טראומה יושבים ברכבת והם רק חושבים על מה יהיה כשהם יגיעו? ומתי הם יגיעו? ואיך הם יגיעו?
ואנשים בלי טראומה פשוט יושבים ברכבת ונהנים מהדרך.
אני מרגישה שאני בימים האחרונים כל הזמן עסוקה במתי אני ארד מהרכבת.
מתי הכל יתחרבן ויהרס. מתי השגרה תאכל את ההתרגשות של ההתחלה.
מתי ימאס לך ממני או מתי ימאס לי ממך.
מתי שהקול הזה יבוא ויתיישב לידי על הספסל בתחנת הרכבת, יניח יד על הכתף שלי,
ויגיד לי - "נו, אמרתי או לא אמרתי?",
ואני אענה לו "אמרת, אמרת. סליחה שלא הקשבתי".
ונשתוק קצת ביחד.
"אז מה עכשיו?" אני אשאל אותו אחרי כמה זמן,
"מה עכשיו?" הוא יחזיר לי את השאלה כמו פסיכולוג מיומן,
"לא יודעת. אני קצת מפחדת" אני אענה וארים את המבט אליו.
הוא יסתכל עליי, ישתוק לרגע, יחשוב,
ואז במבט חומל הוא יאמר לי -
"רוצה לעלות בחזרה לרכבת?
תמיד אפשר לנסות להנות מהדרך".
