העברתי כשנתיים במעונות סטודנטים במהלך לימודי התואר הראשון. כל קיץ התפללתי שיגיע החורף וכל חורף סבלתי ואמרתי אני חייבת לעזוב כבר את המעונות הסרוחים האלה. לילה אחד הייתי לפני מבחן שלמדתי אליו שבוע שלם יום ולילה ודווקא בלילה הזה היתה סופה, ירד גשם והיו רוחות ממש חזקות. סגרתי את התריס ונכנסתי למיטה, אבל הרוח לא הפסיקה לשרוק גם מהחלון וגם מדלת הכניסה. התחרפנתי. לא הצלחתי להירדם. רק חשבתי על זה שמחר המבחן, ואני אמורה לקום מוקדם, ואיך אני אצליח לתפקד אם אני לא אשן כל הלילה? רתחתי מזעם ומתסכול והמחשבה היחידה שעברה לי בראש היא - "בא לי לבעוט ברוח".
ואין בזה היגיון בכלל. לבעוט ברוח. איך אפשר לבעוט ברוח? אי אפשר. ובגלל זה הייתי כל כך כל כך מתוסכלת. אני תקועה במצב שאין לי דרך לשנות ואני עצבנית ואני לא יודעת מה לעשות עם כל העצבים האלה, ואין לי איך לפרוק אותם. בסופו של דבר כנראה שנרדמתי, וישנתי איזה שעה-שעתיים. האדרנלין פיצה על חוסר שעות השינה וקיבלתי 96 במבחן. אבל תחושת חוסר האונים, של "זה לא פייר", ושל "בא לי לבעוט ברוח" נחקקה בי.
והנה, היום בנסיעה חזרה הביתה מהאימון, לאורך כל איילון דרום, חשבתי על התסכול וחוסר האונים. בעצם, כבר כמה לילות שאני עסוקה בתסכול ובחוסר האונים. ומתוך תחושת התסכול וחוסר האונים, עלה הזיכרון שהוצמד לתחושות האלה - הרצון לבעוט ברוח.
מה זה בעצם הרצון הזה לבעוט ברוח? זה להיות תקועה במצב שבו את קולטת שאין לך שום שליטה, את לא קובעת, את לא מחליטה, את לא יודעת מה יהיה, את לא יודעת מתי זה יגמר. את חסרת אונים, את אבודה, את רוצה לצעוק ולבעוט ולשנות את המצב אבל אי אפשר לבעוט ברוח, אי אפשר לשנות את המצב. ככה אני מרגישה עכשיו.
אתמול בלילה שכבתי במיטה וחישבתי זמנים אחורה, לסשן האחרון שהיה לנו. הכנת אותי מראש שספטמבר תהיה תקופה קשה ושלא נוכל להיפגש. ידעתי את זה, וקיבלתי את זה אפילו די יפה בעיניי. אז אמרתי לעצמי אוקיי - עברו שבועיים וחצי מאז שנפגשנו בצפון (נכון? כן. עכשיו כל החישובים בחיי תלויים בנקודת הזמן של ה7/10. החיים שלפני והחיים של אחרי). אז שבועיים וחצי מאז הצפון, ועוד שבועיים וחצי לפני הצפון וזה היה כשבאת אליי ואז כשהלכת נורא כעסתי וכתבתי את שני הפוסטים ההם ועד שהתאפסתי. אז חמישה שבועות. תוסיף לזה עוד נגיד שבוע? מאז הסשן האחרון? אז בערך שישה שבועות מאז הסשן האחרון.
הגוף שלי בגירודים. אני מתגעגעת למגע שלך, ללהרגיש את הגוף שלך, ללהיות על הברכיים, ללהיאבד בתוך הרגע.
בתוך כל זה, אני לא יודעת מתי הפעם הבאה שנפגש. ואתה רחוק, רחוק כל כך. כמו במציאות אחרת. ואני רק רוצה לשים את הקובייה הזאת בלו"ז עם השם שלך ולצבוע אותה בוורוד, שיהיה לי משהו לחכות אליו. אבל כרגע, המפגש הבא שלנו, שלא יהיה סשן, נמצא בסימן שאלה. כי מי יודע מה יהיה מחר? מה יהיה מחרתיים?
שישה שבועות ובא לי לבעוט ברוח. כי אין לי את מי להאשים ואין לי איך לשנות את המצב.
התעוררנו ב7/10 למציאות מורכבת שאף אחד לא יכל לצפות אותה. ועם המציאות הזו שבאה עלינו, התעוררו גם חרדות ופחדים ושאלות ותהיות ושינויים בהתנהגות.
חרדות ופחדים על ההווה והעתיד, מה יקרה עם הכניסה הקרקעית? האם מחכה לנו מלחמת עולם שלישית? האם מחכה לנו שואה שנייה?
שאלות ותהיות על איך נוכל לחזור בכלל לשגרה? האם משיכת שיער או יריקה או זיון חזק לא יטרגר אותי ויחזיר אותי ישר לסרטונים שראיתי, כמו בכל פעם שאני עוצמת עיניים?
שינויים בהתנהגות כמו לנעול דלתות ולהתעורר מסיוטים שמחבלים נכנסים לי לדירה, כמו לא לאכול יום שלם מחוסר תיאבון ואז לא להפסיק לאכול ביום שאחרי. כמו שאני לא יכולה כבר לענות להודעות מאנשים כי פשוט אין לי כוחות ואני מוצפת מהרשתות, מהסרטונים, מההסברה, מאנשים, מחברים, מכולם.
קיצר, אולי תחזור כבר? קשה לי. אתה רחוק לי ובא לי שתעטוף אותי ותגיד לי שיהיה בסדר.
אני צריכה קצת ודאות בתוך חוסר הוודאות הזה. אני צריכה קובייה ורודה ביומן עם השם שלך. אני צריכה לדעת שאני אראה אותך השבוע.
בא לי שתשאר איתי במיטה ולא תלך, בא לי שנצלול לתוך בועה ונהיה בה רק אני ואתה - בלי חרדות, בלי פחדים, בלי שאלות, בלי תהיות, בלי שינויים בהתנהגות, בלי המציאות שנפלה עלינו.
ובנתיים, עד שתחזור, כל מה שנשאר לי זה לבעוט ברוח.