אני מתגעגעת לפשטות של פעם.
לימים שיכולתי לגלול פה ולקרוא בלוגים שהיו מחרמנים אותי ומעשירים לי את הדמיון, מוסיפים עוד פנטזיה לאוסף.
לרגעים שאחרי, שהייתי כל כך חרמנית מקריאה שהייתי שוכבת במיטה ומאוננת אפילו בלי פורנו ובלי להוציא את הסטיספייר מהארון.
ללכתוב לך דרך הבלוג כל מיני מחשבות ורצונות וחלומות ולחכות לתגובה שלך, שתמיד עשתה לי הכי שמח בלב.
היום הכל אחרת.
היום כמעט כל הפוסטים מדברים על המצב, וכבר אין כל כך פנטזיות לקרוא. מדי פעם מישהו כותב משהו נחמד שמעורר אותי ואני מרגישה כאילו אני יוצאת מתרדמת עמוקה, אבל זה כל כך רגעי שאני לפעמים לא מספיקה להחזיק את המחשבה.
אני מפחדת שהכל השתנה, וששום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה. לפעמים אני מחזיקה את המחשבה שהכל יחזור להיות אותו דבר כמו פעם כי אנחנו יצורים אדפטיביים, ואם אחרי שבוע חזרו לצפצף לי בכביש אז הכל יכול לחזור להיות אותו דבר. גם מהקורונה לא למדנו או הפנמנו כלום ואפילו כבר הספקנו לשכוח ממנה.
ועם זה שיש בי חלק שחושב שהכל יחזור לשגרה מתישהוא, חלק אחר בי מפחד שזה לא יקרה. מה אם החלק הבדס״מי שבי אבד? מה אם כל מה שארצה מעכשיו זה רק להתחבק ולהתכרבל איתך שעות במיטה, להכין לך לאכול ולסיים את הערב בסקס הכי ונילי שיש? מה אז? מה אם איבדתי את הרצון שתכאיב לי ותצליף בי? מה אם, למרות התקווה שאני משתדלת להחזיק, יש דברים שישתנו ולא יחזרו להיות אותו הדבר?
קצת אבדה לי המשחקיות במיניות לאחרונה, ומזה אני הכי פוחדת.
מה אם אני לא אהנה מבדס״מ יותר כמו שנהנתי לפני המלחמה? מה נעשה אז?
במילים אחרות, השאלה הקבועה שלי: האם תעזוב אותי?
4 שאיפה, 4 עצירה, 4 נשיפה, 4 עצירה
4 שאיפה, 4 עצירה, 4 נשיפה, 4 עצירה
עם כל ה״מה אם״ הזה את עוד תפספסי כמה נעים עכשיו.
