עברו ארבעה שבועות מאז הפעם האחרונה שהתבלבלתי עם עצמי אלף פעמים מה לכתוב והשארתי המון טיוטות לא מפורסמות של פוסטים שלא היה לי אומץ לפרסם כי חשבתי שהם לא טובים מספיק או לא מעניינים מספיק. לא נכנסתי לפה תקופה - רציתי פעם ראשונה שאני אפתח את הsafari באייפון והאייקון של הכלוב לא יופיע לי. רציתי שזה יעלם מחיי קצת, רציתי לשים על hold. לא יודעת למה. בכל מקרה, משמרת ערב בעבודה ואני לבד במשרד ואני עייפה מדי בשביל לקרוא ספר. פתחתי את הבלוג והתחלתי לכתוב אבל כמו כל פעם, הפוסט ההוא נשאר בטיוטות ואולי עוד ארבעה שבועות הוא ירגיש לי מספיק טוב ומעניין לפרסם. אז הנה פוסט מלפני ארבעה שבועות שתיאר את התחושות שלי מלפני חודש, ועדיין חלקים רבים ממנו רלוונטיים:
לא כל כך יודעת מה להגיד ומה לכתוב. כבר כמה ימים שאני מתחילה לכתוב משהו ומשאירה אותו בטיוטות כי הפוסט לא מספיק מעביר את מה שעובר לי בראש ואני תקועה עם מחשבות שאני לא יכולה או לא רוצה לכתוב פה. יש איזו תחושה של תקיעות, כאילו יותר מדי מחשבות הצטברו לי בראש וכולן בבת אחת מנסות לצאת ונוצר פקק אחד גדול של מחשבות שלא מאפשר אפילו לאחת לעבור כמו שצריך. הכל עקום.
התקיעות היא גם איזשהוא סמל לתקיעות שיש בחיים, מצב ביניים כזה של מלחמה בתוך שגרה ושגרה בתוך מלחמה, ״שגרת חירום״ קוראים לזה אצלי בפרקטיקום. כולם בתחושה של ״חשוב לשמור על השגרה״ אבל מצד שני בשביל מה? מה אם מחר כולנו נמות? מה אם מחר לא תהיה מדינה? אז כאילו… בשביל מה לפעול למען העתיד? אז יש איזה מן תחושה שמתמודדים רק עם ההווה ולא חושבים על העתיד.
נורא בא לי לכתוב על בדס״מ ובאמת חזר החשק המיני. לא לבדס״מ, כי זה מורכב נפשית כרגע ואני באיזור עם יחסית הרבה אזעקות ולכי תסבירי לשכנים. גם איך אפשר בכלל להיכנס לספייס כשאת חייבת להיות בalert ולזהות את רעש האזעקה עולה ושהמוח יידע להבדיל בין אזעקה לבין בן זונה על אופנוע שהחליט לתת גז. אבל בכל זאת כן יש חשק מיני שאני לא יודעת מה לעשות איתו. הוא כזה תקוע במאחורה של הראש שלי ואם זה היה מקובל חברתית הייתי תוקפת מינית את השמש אבל צריך לכבד את הצרכים והדרישות של האחר.
בכללי, ואולי בגלל שהתזה שלי כרגע על hold וכל ההתעסקות שלי בגבריות ובמיניות גברית לא באה לידי ביטוי בכתיבה אקדמאית ובקריאת מאמרים, נורא בא לי לחשוב בקול על גברים ועל המצב. על מי שבמילואים ומי שלא במילואים, ושאני חושבת שהאשמה של לא להיות מילואימניק כרגע (וספציפית לוחם) היא אחרת מהאשמה שנשים חוות במסגרת המלחמה. אז אני נורא מתעסקת בראש במחשבות על גבריות והצורך להוכיח, הצורך להצליח, הצורך להיות תמיד חזק ויכול, הצורך לעמוד או להעמיד. בא לי שהעולם יהיה קצת יותר סלחן ומאפשר.
על אף תחושת ההווה החזקה אני מרגישה כמה ציפיות עתידיות שמתחילות להתעורר ומחשבות על מה יהיה ואם יהיה ואיך יהיה. כמה אני מוכנה לוותר על דברים שחשובים לי כדי לקיים אינטראקציה (או רחמנא ליצלן, זוגיות) שהיא נעימה. מהם הגבולות הקשיחים שלי ומהם הגבולות הגמישים שלי. על מה אני מוכנה לוותר בשביל שלום בית. בונה לעצמי סיפורים וסנריואים בראש שאולי בכלל לא יתממשו, דברים שאולי אצטרך להתמודד איתם בעתיד עוד 4-5 שנים.
כל הזמן אני שוכחת שאני בת 30 ויש ציפיות חברתיות מסוימות. יש איזו מחשבה שיש נוסחה אחת לזוגיות של אם אתם בני X שנים, ואתם Y זמן ביחד, אז מצופה מכם לעשות ABCD. ואני בכלל בראש שלי עדיין בת 24, הגיל שבו יצאתי מזוגיות בפעם האחרונה. הציפיות אז היו שונות מהיום, ואני לא רוצה את הציפיות של בת 30. בא לי שהכל ימשיך להיות פשוט ובקצב שאני רוצה ולפי התנאים שלי. וזה באמת המצב רוב הזמן אבל אני מפחדת מה יקרה כשבאמת נתאהב סופית רשמית חד משמעית ולא תהיה מזה דרך חזרה ואז אני אהיה חייבת להתמודד עם דרישות החברה ואז יהיה לי יותר קשה לקחת צעד אחורה. מה אז? אז אני אשבר?
