לפעמים, קצת בא לי… שתכתוב לי בהודעה - ״מה דעתך על סשן היום?״
ואני ישר ארגיש את הבטן התחתונה כאילו מתחממת ומתכווצת ומתרגשת ומתהפכת ובאופן אוטומטי אני אחייך והזנב הישן נושן היה חוזר לכשכש. ואני אגיד לך, ״כן, ברור. אני אשמח זה יהיה מושלם״ ודמעה קטנה תתחיל לרדת מעין ימין מהתרגשות.
אני אוציא את המחוך השחור מהארון ואוריד ממנו אבק, ההוא שלא נגעתי בו מאז הסשן האחרון. אוציא איזה גרביון שהזמנתי מ״שיין״ ועדיין לא יצא לי לנסות, איזו חצאית שחורה קצרצרה.
אני אכנס למקלחת לטיפול 10,000 ואצא ממנה חלקה ונקייה. אמרח קרם גוף לאט ואהנה מהמחשבה של היד שלך שתעבור על האיזורים האלו לאט… לאט… אחרי הצלפה חדה וכואבת. אני אסתובב קצת עירומה בבית, מהמקלחת אל חדר השינה, עם מוזיקה נעימה ברקע. מתרגשת ומתכוננת למה שמחכה לי הערב.
אלבש את המחוך, אשים את הגרביון, את החצאית הקצרצרה, אסתכל במראה, אעשה קצת פוזות וארגיש שוב, כמו שהרגשתי אז לפני סשנים, הכי כוסית בארץ.
ואז, אולי אחליק את השיער כמו בפעם ההיא שהחלטתי להחליק אותו ואדמיין אותך תופס אותו ומושך אותי כל הדרך מהכניסה לבית ועד חדר השינה, ותדחוף אותי אל המיטה. תקשור לי את הידיים והרגליים אל קצוות המיטה, יד אחר יד, רגל אחר רגל. תמשוך את האגן שלי למעלה, תחשוף את התחת שלי, תעביר ליטוף קצר - נוגע לא נוגע, ותצא ממני אנחה בלתי נשלטת. ואז, במהירות, בלי שאספיק בכלל לחשוב, תנחית את הספאנק הרותח הראשון.
קצת אתאפר, 2-3 שפריצים של בושם, נעלי עקב, מפתחות ואצא לדרך. שכחתי משהו? פשוט כבר כל כך הרבה זמן לא היה לנו סשן. שאני לא אעשה פדיחות. אה! הקולר. מעניין איפה החבאתי אותו. פעם הוא היה תלוי בגאווה על מתלה התיקים שלי. קיבל מעמד מיוחד משל עצמו. אבל אחרי כמה זמן החבאתי אותו באחד התיקים שתלויים שם, למקרה שיבוא מישהו שלא מבין למה יש לי קולר בלי כלב(ה) בבית. מתה כבר לשים את הקולר שוב על הצוואר שלי ושתמשוך אותי מהקולר ותרים אותי אליך כדי לפקוד עליי לפתוח את הפה, ואז שתירק לתוכו ותשאיר אותי ככה, פעורת פה עם איסור בליעה, בזמן שאתה מחייך ונהנה מהסיטואציה.
יאללה, לדרך. אני כבר מתורגלת ויודעת שביום הזה אנחנו כמעט שלא נדבר, והשתיקה הזו ביני לבינך שאני לא יודעת למה לחכות תשאיר אותי עירנית ומתוחה ומחכה ורטובה ומתפתלת ומתחננת. בדרך אליך אני אוהבת להיות עם מזגן על פול פאוור, אבל אולי זה בגלל שבימים שבהם היינו עושים סשנים והיה עוד קיץ. ואולי כי הדיסוננס בין הקור של המזגן לבין החום של החיבוק הראשון כשאני נכנסת אליך הביתה פשוט הופך אותי לשלולית.
ואז אני אגיע, ואכתוב לך ״אני פה״.
ואתה תענה לי - ״תעלי.״
ובצעדים חוששים אני אעלה מדרגה, מדרגה. עד שאגיע אל דלת ביתך ואגלה כיסוי עיניים.
אוי, אלוהים. איך התגעגעתי אל כיסוי העיניים.
ואני אשים אותו, ואחייך בלב ואפילו לא אצליח להתאפק ולהסתיר את החיוך על השפתיים. ואדפוק 2-3 דפיקות קצרות ואשמע את הדלת נפתחת.
אתה תתפוס לי את היד ותוביל אותי לאט פנימה אל תוך הבית, כמו בפעם הראשונה.
ואז… ואז אני לא יודעת. המוח שלי משתגע מפנטזיות וזכרונות מושלמים של רגעים יפים וכואבים שלנו ביחד.
אבל,
מפה הבמה היא שלך.
תעשה בי כרצונך.
