לפעמים יש רגעים שאנחנו ביחד ואני חושבת על כמה דברים השתנו מאז תחילת המלחמה וכמה היחסים בינינו השתנו. כמו למשל שאנחנו כבר לא ביחסי שליטה.
ואז, יש רגעים כאלה, שאנחנו יוצאים מהבית שלי אחרי דייט נייט עם משלוח מהוולט ופרק או שניים מסדרה, כל אחד לעיסוקיו - אתה הביתה ואני לעבודה, ואנחנו יורדים במדרגות ואני מגיעה לרכב שלי, נכנסת אליו ואז בלי לחשוב קוראת בקול (חזק מדי, מסתבר) - ״אוי שיט.״
״אוי שיט, מה?״ אתה עומד ממול הרכב, האורות שנדלקו מהרכב שלי מאירים עליך רגע אחרי שהדלקת סיגריה.
״אוי שיט שכחתי את המטען שלי בבית״ אני עונה וכבר יודעת מה מחכה לי. וכמה אתה שונא שאני תמיד על 3% סוללה ואני יודעת, יודעת, שאם המצב היה אחר עכשיו, היית מתחרפן ואני הייתי חוטפת על זה בסשן הבא.
ואתה מסתכל עליי במבט קצר ואני ישר נעצרת ומחפשת תירוצים -
״לא, נו, אבל… יש לי 20% וזה יספיק לי ללילה״
״לא נו, אבל… אין לי כח לעלות עכשיו חזרה הביתה הרגע ירדנו״
״לא נו, אבל… אני אאחר לעבודה״
ואתה פשוט אומר - ״לא. תעלי להביא. אם לא, אני אעלה להביא״
ובשניה אחת אני מרגישה את הנשלטת פוקחת עיניים בבת אחת, בום מתעוררת משינה כאילו העירו אותה עם משרוקית וקולות אזעקה והיא רצה ומתייצבת ועונה במקומי (או לא, כי היא אני).
ואני נועלת את הרכב ועולה ברגל למעלה רק כדי להביא מטען כי לרגע אחד, לשבריר שניה, למרות שכאילו שכחנו מה היה בסשנים שלנו שלפני המלחמה, אנחנו שוב ביחסי שליטה ואתה אומר ואני מצייתת.
וזהו, סתם זה היה רגע נחמד. פתאום זה החזיר אותי למקום וזה היה לי נעים.
ואז אתמול, אחרי שהלכת, נזכרתי שבפעם הראשונה שדיברנו על לעבור לגור ביחד, אמרת לי שאם אני אתחצף או אתנהג ״כמו בת״ אתה פשוט תוכל להעיף לי סטירה או להצליף בי ולאפס אותי בחזרה.
ופתאום זה הרגיע אותי, שאולי זה כן יכול לעבוד הסיפור הזה. חשבתי על זה שאפשר להחזיק בplayfulness גם כשגרים ביחד. אולי זה באמת יהיה לנו בסדר ואני לא אהיה עצבנית מלנקות ולבשל ולעשות כביסות בשביל גבר, כי זה יהיה אתה ובשבילך.
ואין דבר שהייתי רוצה יותר כרגע מלהכין לך אוכל בזמן שאתה יושב בספה, עם רגליים על השולחן, רואה טלויזיה, ולהגיש לך אותו באהבה ובגאווה הכי גדולה שיש בי.
(למקרה שהתגובות שיעלו כאן ידברו על אלימות במשפחה או אלימות זוגית, אין מה לחשוש. נא לזכור שיש פער בין המציאות לבין מה שאתם קוראים ברשתות החברתיות)