מקום תחת השמש

להבה קטנה הפכה למדורה שהפכה לשמש.

השמש שלי -

מחממת, מזינה, מאירה ולפעמים שורפת.

חיים שלי, כל הטוב עוד לפנינו. 💜

״את זוכרת את זה?״ הוא שולח את המשפט מצורף לתמונה. מיד מסתירה את הטלפון ובודקת אם מישהו מביט. כאילו שאפשרי לשכוח את התמונה המזעזעת הזאת - אני כורעת, רואים בעיקר את הציצים שלי והרבה זרע שמרוח לי על הפנים, על העיניים העצומות, האף והפה. הפרצוף מבריק מרוק וזיעה. אני זזה באי נוחות ונזכרת ביום ההוא, בערך, הזכרון זה לא הפורטה שלי אבל יש הרגשות שלא ניתן לשכוח. תמונה מחרידה. באותו יום חטפתי בצורה כזאת שחשבתי שהפרצוף שלי עלול להתפרק. אני שונאת את התמונה הזאת.

מידי פעם הוא שולח לי תמונות. תמונות מטרידות, תמונות שכמוהן מעולם לא נלקחו מהגוף והפרצוף שלי.

יש סרטון שבו ניתן לראות תחילה את הפרצוף שלי ואז את הרגל שלו נדחפת לתוך הפה שלי, הידיים מנסות להסתיר את העיניים ואז כניעה והשלמה עם המצב. כשהוא שולח לי אותו מידי פעם אני נעה בין הרגשת הקיא שמציפה אותי לבין הרטוב בין הרגליים והצורך לזוז לו על הזין.

ברגעים שטוב לי אני כבר לא יכול לכתוב.

הוא חוזר מאימון, מתפשט ומניח את התחתונים בין הסנטר לחזה שלי ומורה בהנחייה ברורה שאני לא מורידה אותם משם עד שהוא מסיים להתקלח. אני שכובה, התחתונים נוגעים לא נוגעים באף וריח זיעת הזין ומיץ הזרע שלו מקודם מתפשט לי לתוך האף ומשם למוח המוטרף. כשהוא יוצא מהמקלחת לא עובר הרבה זמן עד שהוא אומר ״לביצים״, אני במימד אחר, של שמחה ועצב מחזרת החטופים, בא לי רק לשקוע לפורנו של ערוץ מדורת השבט וגם כמה אפשר לגמור ביום?? האיש הזה מכונה. הוא מסכים לי לסיים לראות את הכתבה ומיד כשהיא נגמרת אני מזנקת לביצים שלו, נזכרת בקולות שלו קודם וזה מדרבן אותי להיות הכי טובה. מלקקת לו את הביצים כאילו מדובר בגלידת אוטלו נוטפת ביום קיץ לוהט, ברקע עוד כתבות על חטופות שחזרו, אני עושה ככל יכולתי שהרקע לא ישתלט, הוא רוצה את הציצים, אני מיד מגישה לו אותם וממשיכה לעשות לו ביד, המגע בפטמות נהיה בלתי נסבל, אני זזה ועל כל תזוזה הוא נותן לי כאפה לפיטמה עד שאני כבר לא מסוגלת לשאת את התחושה ומתחילה לייבב אבל ממשיכה את עבודת הקודש, לעשות לו ביד. הוא מסמן לי להתקרב אליו ודופק לי כאפה. לבסוף אני נשענת לאחור. הוא אומר שאני כזאת סקסית ככה, שהמבט שלי הכי סקסי, לוקח את המצלמה ומצלם, פנים, ציצים, אני ממשיכה. כשהוא גומר הוא עושה קול כזה שבא לי להקליט ולשאת איתי כדי להאזין בשעות משבר, הרבה זרע נשפרץ, הרגשתי גאה. אחרי כמעט שנה למדתי להגמיר אותו רק עם היד.

פשוט אף אחת לעולם לא תגיע לרמה שלי.

דברים ששלחתי לו במייל לפני זמן מה רלוונטים גם כעת.

לפעמים אני צריכה ממש לעשות בדק פנימי כדי להאמין לעצמי שכל מה שאני מרגישה הוא אמת. הרי כבר הרגשתי דברים כאלה מטורפים בעבר, כבר כאבה לי הבטן מרוב אהבה ונזקקות וכבר הרגשתי שאני מוכנה למכור את הנשמה שלי בשביל להמשיך להרגיש את זה. הבטחתי לעצמי שלא ארגיש כך שוב לעולם, שלא אלך לאיבוד בתוך מישהו אחר והנה אני, עומדת מולך וצונחת מתחתיך כל פעם בהבנה שזה קורה לי שוב. שוב אני הולכת לאיבוד בתוך מישהו אחר. הפעם זה שונה. אולי מפאת הכוונות שלך אולי בגלל שאני מישהי אחרת אבל הפעם זה שונה. מופע דומה במסגרת אחרת מוציא ממני דברים דומים, דומים אבל שונים, כוחות שלא חשבתי שמתקיימים בי, התפתחות שהתגבשה בשנים האחרונות ומתפוצצת איתך ביתר שאת. אני חושבת שאני מסוג אישה שלנצח תחפש את עצמה בתוכה. לא משנה כמה טיפולים אעבור, כמה הבנות אבין, נידונתי לחפש לעד את עצמי. ועכשיו שאתה עוטף אותי, אני מרגישה שהחיפוש נמצא רק במסגרת שאתה מאפשר, באינסטינקט אני חושבת שאי אפשר לגדול ככה אבל במחשבה עמוקה יותר אני מבינה כמה פוטנציאל יש בעוד זוג עיניים חיצוניות שרואה אותי ועד להתרחשויות.

אני יודעת שהכל נתון לשינוי בחיים האלה. גם דעות, מחשבות ועקרונות ואני לא האישה שתאחז בקרנות המזבח, אני זורמת ונותנת לשינויים לקרות אבל יש את החומרים שמהם אני עשויה והחומרים האלה מעובדים היטב בידיים שלך. נראה שאתה מומחה לחומרים שמרכיבים אותי. אני מרגישה שלא משנה מה אני חושבת לגבי עצמי אתה יודע את הדרך לעשות בי את מה שאתה צריך ויש בזה הקלה אבל גם המון פחד. כאילו שאין מצב שאוכל להתנתק ממך לא משנה מה ואני מבינה כמה זה הרסני אם זה לא מנוהל בידיים טובות שאוהבות ובלב חפץ.

פעם הייתי בטוחה שאני יודעת לכתוב רק מהכוס, שכל הפנימיות שלי יוצאת כשהכוס במצוקה. לא טעיתי. זה נשמע מאוד שיטחי אבל זה לא. פרויד היה עושה ממני מטעמים.

תודה על המקום. אני אוהבת אותך.

חבורה של מקרקרות ישבה סביבנו על כורסאות חצר נוחות, מיד כשנכנסנו לג׳קוזי אחרונת המקרקרות יצאה והצטרפה לחברותיה. למרות הרעש וגסות הרוח הצלחתי להתנתק לתוך העולם שלנו והחלטתי לתת טעם לחייהן עם שואו כמו בהוליווד או לפחות כמו בכלוביווד. הוא ישב שם כמו מלך, זרועות פרושות ומבט נוצץ, ישבתי מולו, עם הגב אליהן, הזרם היה חזק והבועות התפצפצו לאוויר, המים החמים עטפו אותי והוא הסכים לי לשבת היכן שהזרם שוצף. הרמתי את רגלו כדי לעסות אותה, אך לא לפני שנתתי לו נשיקות עמוקות באצבעות, עבור המבט המופתע שלו הייתי מוכנה לשלם המון. אחרי שקלט הוא התרווח עוד, ידעתי שהתרנגולות מביטות, אז המשכתי לעסות ולנשק גם את הרגל השניה. היה לו כזה מבט בעיניים, כנראה שזה וויב של מלכים.

בבריכה הוא חדר לתוכי רק מעט, משאיר טעם של עוד, מסביבנו זוגות ששולחים מבטים, עוד לפני שחדר אמר שכולם מביטים בנו, כנראה שזה בולט שאני הסמרטוטה שלו.

כשיותר מידי בדים מפרידים בינינו.

החיים בווליום גבוה 24/7 351 ימים מראים את אותותיהם. אני לא באמת סופרת את הימים אבל אני כן. אנחנו נס גלוי ועם זאת לפעמים זה מרגיש טבעי. ותמיד זה מרגיש שנועדנו. חשבתי שזה לא נכון לעבוד באהבה, איתו למדתי שאין דרך אחרת, לנו. לאחרונה כל פעם שהוא דופק אותי הוא מציין כמה אני שפוטה טובה, הכי טובה שהייתה לו, הכי טובה שהכיר, גם כשזה מנותק לדעתי מהמציאות, אחכ הוא מסביר שיש דברים שאני לא מבינה כעת אבל הם חלק מהחינוך, חינוך עלק אני מגלגלת עיניים פנימיות שאני כבר יודעת שהוא רואה, כי אין דרך אחרת להסביר את הנשיכות סוחבות הבשר ומשאירות הסימנים שהוא מעטר אותי בהן.

אני שונאת מכות

מתעבת נשיכות

מפחדת מחניקות פיזיות, מנטליות ונפשיות

ופוחדת להרגיש אישה מוכה.

אני אוהבת שהוא אומר לי מה לעשות אבל עד גבול מסוים ומרגישה כישלון במערכת היחסים שלנו, לא פעם ולא פעמיים וגם לא שלוש.

אנחנו על 220 בכביש של 70 והסיבובים מטלטלים.

אני נאחזת באהבה, לא זקוקה לעזרים חיצוניים כי הקולר החזק ביותר עשוי מ 351 ימים של אהבה עצומה וגם שנאה יוקדת. הכל אני מרגישה אליו וזה ככ ממכר, החופש בלהרגיש, אני כמו נרקומנית שרק חוזרת לקבל עוד. תמיד שהוא מנמיך את הווליום אני מתחננת שיגביר.

על כביש החוף צפונה המושג ״לא רואה ממטר״ מקבל משמעות חדשה. מפעילה אורות מצוקה ומרפרפת על הגז. הגשם ככ חזק והטיפות נטרקות על קופסת הפח. לא ברור מתי חדוות הגשם תשוב לשכון בתוכי, גם המזג הסתוי לא עוטף אותי באווירה המוכרת והחביבה, אולי המערכת הזאת, כשתחלוף, תיקח איתה את העצב.

למרות שנכחתי בריכוז שיא כדי לראות את הדרך המחשבה נדדה לאמש, עת יצאנו ממופע מחול לעבר העיר, קיבלנו מנת נורמליות שלא הייתה נורמלית בכלל. במסע הרגלי עברנו מספר תחנות וכל תחנה נשאה איתה תחושה שונה, העיר גדולה אבל לא ככ גדולה, עם זאת התחושות היו רבות. בדרך חזרה לביתנו הזמני הוא הזכיר לי שהתלוננתי שהוא חונק אותי, ״אני חונק אותך?״, הוא שאל, חייכתי בהסכמה. הדרך הייתה ארוכה ומידי פעם הליטוף בגב הפך ללפיתת שיער ומשיכה לעברו לנשיקה, כשעברו לידנו אנשים הוא הוסיף יריקה בפה. כשהגענו עשיתי הכל כדי לגרום לו לגמור. מצצתי לו בדיוק איך שהוא אוהב וכששמעתי את הקולות שלו נרגעתי. אחרי שהתלטפנו הוא אמר ״קדימה למיטה״ ושלח אותי לישון. לא רציתי לישון רחוק ממנו וגם הגוף דאב מהליכה ארוכה אבל סתמתי, הוא אמר שהוא לא רוצה לחנוק אותי ושהוא נותן לי מרחב ושיהיה לי מלא זמן להשתוקק אליו בלילה מהרצפה. נכנסתי ל״מיטה״ שהכין לי על הרצפה אך לא נרדמתי. באמצע הלילה יצאו לי קולות של לא מרוצה וכואבת והוא קרא לי לבוא למיטה. נרדמתי. בבוקר התעוררתי מהידיים שלו על הגוף שלי, מחפשות, סורקות, דורשות בשר. במצב הזה הכי חכם להתמסר, גם לכאפות וגם לנשיכות. התאפקתי הרבה עד שביקשתי ״בבקשה די״, מה שהדליק אותו יותר. אולי מתישהו אצליח לכתוב את הדברים שהוא אומר לי, לא נראה לי.

אחרי שגמר הוא אמר שהייתי טובה והצלחתי להכיל אותו. הייתי גאה. ״את תאהבי שאני חונק אותך, את תאהבי כל מה שאני אתן לך״.

בכביש החוף לכיוון צפון חשבתי, למה קמתי מהמיטה?