לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מקום תחת השמש

״חשקתי להזדחל אל תוך גרונך בשנתך הטרופה.
שהחוסר בי יעביר אותך על דעתך, בכל רגע שתהיי לבדך; תהום בסביבותיך.
שארגיש את מחשכייך העמוקים, שאדע שהשינוי החל ושאת האוויר החלפת בי״.
לפני שנה. 17 בנובמבר 2023 בשעה 14:21

הגענו הביתה אחרי הרבה זמן, הסתובבתי כרוח סערה, מפרקת ומחזירה דברים למקומם. הוא סייר בין החדרים ונעלם. כשחזר הוא ניגש אליי, אחז לי בשיער והוביל אותי מכופפת לחדר, הוריד אותי על הברכיים ודחף את עצמו לתוך פי. ״של מי הבית הזה?״, הוא שאל, כשעניתי - שלך, ״שלנו״, הוא תיקן וגמר לתוך הפה.

בלילה, לאחר שהתכנסנו במיטה, התמקמתי על החזה שלו, ״את לא מספיק שירותית״, הוא אמר בזמן שליטף לי את הכתף והגב, ״אני רוצה שתכרכרי סביבי ללא הרף״, ״אבל אני..״ התחלתי לומר ומיד הרגשתי את כף ידו חוסמת לי את הפה כדי שאסתום, הוא המשיך להסביר איך בדיוק הוא רוצה אותי ומה יקרה במידה והדברים לא יהיו איך שהוא רוצה שהם יהיו. בתגובה אמרתי שהתקופה הזאת לא דוגמה לכלום, הוא הצדיק אותי והבהיר שזה לא תירוץ, הבהיר שכלום לא בא על חשבונו.

לפני כמה לילות, במיטה אחרת, הוא הראה לי סרטון, לא רציתי לראות אבל לא יכולתי להפסיק, הוא אמר שככה הוא רוצה אותי, מתמסרת ושירותית.

בלילה הוא שאל אם אני אהיה כמו שהוא רוצה, כמו בסרטון, עניתי שבכוונות כן אבל בלב אמרתי שלא במעשה הספציפי ההוא. לא בטוחה אם זה שיכנע אותו.

אחכ זלגתי ללקק לו את החור של התחת, רציתי להיכנס לו לתוך הגוף אבל עשיתי את זה בעדינות ורוך, הוא אמר שאני משתפרת, שכבר שנה אני כל הזמן משתפרת ובעיקר אחרי פצצות אני נהיית מאוד מסורה ושירותית. מחיתי ביללה, רציתי לומר שזה לא קשור למכות אבל סתמתי.

סיפרתי לו כמה אני חלשה מולו, שאין לי כח להתנגד, שלא משנה כמה קשה לי, ברגע שאנחנו מתקשרים כל המחשבות מתפיידות.

הוא אומר שככה נראית האהבה שלנו. יש לו תוכניות בשבילי.

לפני שנה. 13 בנובמבר 2023 בשעה 14:01

עשר שעות

חמש מולטי גמירות סוחטות!

חמשת אלפים גמירות קטנות

כוס שתן אחת

תחת אחד של אבא

אלף נשיקות

ילדה טובה אחת

ואהבה גדולה.

 

אפס מכות.

לפני שנה. 2 בנובמבר 2023 בשעה 18:32

הוא משך אותי מהשערות ודחף את הראש שלי לתחת שלו, התנגדתי נמרצות, הוא המשיך, פותח את החור בפמפום עצמי ודוחף לי את הראש עוד. ״לשון לחור סמרטוט, עמוק״, הוא אמר בשקט. לא רציתי בשום אופן. הוא החל מנגב את הפה והאף שלי על חור התחת שלו כאילו הייתי נייר טואלט, נרגעתי. 

לפני שנה. 1 בנובמבר 2023 בשעה 9:02

הליטופים של הבוקר התחלפו לאנרגיה שידעתי שעתידה לסחוט אותי. לא בכדי. אמש הוא שאל שאלה שעניתי עליה בכנות בלתי מעובדת וידעתי שנצטרך לדבר על זה. לדבר על זה.. לפעמים הדיבורים פה הם עם ידיים, ידיים שעפות לי לפרצוף, או על התחת בצורה לא מדודה.

לוקח לי זמן, אני מודה. אני תמיד חושבת שההתרפקות הדובית שלי תעצור  את המתקפה, כי איך אפשר להפריע לדוב פנדה לקבל את ליטופי הבוקר שלו? אז נוצר מצב שהוא כבר באנרגית טורף ואני לא שם, בכלל בכלל לא שם. כשההבנה נוחתת אני כועסת. למה? למה אתה מפריע לי להנות ממך? בכאפה הלא יודעת כמה אני כבר לא זוכרת מה חשבתי. אבל הפעם ההתנגדות הייתה עיקשת. לא הצלחתי להתחבר למילים שהוא אמר וכעסתי שהוא משתמש כעת בדברים שנאמרו לו בתוך ידיים עדינות. צעקתי שיפסיק, מה שהלהיט אותו יותר. יש דברים שהגוף זוכר, אני כבר זוכרת לא להתנגד ואני מרפה. הוא ממשיך לדפוק אותי ולכפכף, נושך ואומר את המילים, שאולי אותן, הכי קשה לי לשמוע.

״בבקשה תפסיק״, נכנעתי בקול רגוע. הוא הפסיק וירד ממני. ״זה לא נעים לי״ הוא נשכב לידי, הניח עליי את רגליו והמשיך ללטף.

רציתי לזכור את זה as is, אז התחלתי מיד לכתוב, אני עם הגב אליו, הליטופים שלו מדרבנים אותי. לפתע הוא קם, עשה את הסיבוב של המיטה והתקרב אליי, משך אותי אליו מהשיער, אונן וגמר לי לתוך הפה. 

לפני שנה. 28 באוקטובר 2023 בשעה 8:59

הזכרון החושי מבין שהוא משך אותי אליו, את הרגשת העטיפה של הגוף אני כבר מספיק ערה כדי להרגיש, אני מתעוררת לאט בתוך ידיו הגדולות. הוא כבר מדבר מילים שזורמות ישירות לכל התאים הכי נזקקים שלי. אלה מילים שמכירות במשמעות שלי עבורו ואני שוקעת לתוך מקום רך שבו טרם ביקרתי. הוא מסובב אותי וכעת הלחי שלי צמודה לחזה שלו, הידיים שלי עוטפות אותו ככל יכולתי וכאילו חיי תלויים בכך. הוא מלטף אותי בכל חלק חשוף ונגיש, אני בין ערות לשינה. יש רגע שבו אני מסבירה לו, כמו מסקנה מדעית - מה ערך המגע שלו עבורי. מדובר בידיים טובות, בעלות יכולות ריפוי (לא פחות), הוא משכיח כל יגון וצער, או לפחות מטשטש ומצליח גם להכניס אותי לסטלת תינוקות וגם לקרקע ממש באותו הזמן.

איך ידיים טובות כאלה עושות לי כזה כואב, אני מנסה להבין. המכות שלו ככ כואבות, לא תואמות את אוקיינוס העדינות שהוא מצליח ליצור. אני פוסטמה ברת מזל.

הזמן המהיר ביותר הוא הזמן שאני הופכת מדוב פנדה מתפנק, לפנתרה חסרת מעצורים, כשהוא אומר ״ביצים״.

לפני שנה. 27 באוקטובר 2023 בשעה 1:01

מרוחה ברוק וזרע הוא אומר לי לכתוב. ליקקתי המון ביצים, כבר שעות שאני מלקקת לו את הביצים ולמרות שהוא כבר גמר מספר פעמים, עושה רושם שהוא לא נרגע.

הוא ואני מהסוג הזה שרק צריך מיטה, ריצפה, או מקום להתקיים כדי שלא נרצה להתנתק לרגע, עינוג מתחלף לכאב, שמתחלף לגמירה, שמתחלפת לשיחה וחוזר חלילה. מידי פעם אני עוצרת לנשנש לו את אצבעות הרגליים, האצבע שלו מלטפת לי את הדגדגן ואני אמורה להתרכז בכתיבה. חיבור גופני כזה לא היה לי בחיים. זה כאילו הגוף שלי נוצר בשבילו והגוף שלו נוצר בשבילי. כשהוא מגלה היום את הכוס מחדש, אני ממש מרגישה שתכף אני גומרת ורק המחשבות הטורדניות האלה - שאיך יכול להיות שגבר יורד ככ מושלם - מפריעות לי להגיע לשיא. בחיים לא הגיעו איתי אפילו לחצי ממה שהוא מצליח לחולל.

כבר שעות שאנחנו נעולים בחדר הזה, אני מלקקת את הביצים המושלמות שלו, לרגע אני מבינה שהוא מצלם, מה שפעם היה גורם לי להתחרפן, עכשיו זה חלק מהחיים. לאבא מותר הכל כולל הכל, כולל הכל. הוא מתרגל איתי את ההתגברות על האינסטינקט להתגונן או לזוז כשהוא דופק לי כאפות. זה לא כואב הוא אומר, זה חינוך ושנינו יודעים שזה נדרש. אבל לי זה כן כואב.

בתוך מעגל הקיום שלנו שנמתח לקצוות על בסיס שעתי אנחנו שוקעים לשיחה שמבהירה לי שאני צריכה, ממש זקוקה לסמוך על האיש הזה ושאני בידיים הכי טובות שיכולות להיות.

עוד לק מהאצבעות. עוד מציצה עמוקה וליקוק.

מחר אקום בבוקר ואענוד את הטבעת והעגילים החדשים שהוא קנה לי, הם בצורת נבט, תזכורת תמידית להיותי.

לפני שנה. 25 באוקטובר 2023 בשעה 10:54

מטוסי קרב חגים מעליי יום וליל. בלילה, כשאני שומעת אותם נוהמים, הגוף נרעד מבפנים. לוקח לי רגע או שניים להיזכר שהם מגנים עליי ולא לרעתי. ברגע או שניים האלה אני מצליחה לצלול לתוך הגהנום, שם המטוס הזה מפיל עליי פצצה אבל לא הורג אותי, המוות לא חס עליי ואני נשארת לצפות בעדות המצמררת.

לא פעם המחשבות נודדות למקומות הרעים ביותר. מה אם נפסיד? אני מאתגרת את יכולות העיכול שלי. מה אם טנדרים לבנים יגיעו עד אליי וישתלטו לי על הבית, יהפכו אותי לשפחה, צלם אנוש או דשן לצמחים?

אמרתי לו שאם חוטפים אותי אני מעדיפה למות.

מה אם ישתלטו לי על הארץ, על המדינה, על החיים. מה אז?

מתנערת מהמחשבות ויוצאת לטפל בצמחים.

לפני שנה. 24 באוקטובר 2023 בשעה 21:50

״אתה חושב שאנחנו מתאימים?״

שאלתי בטון שאני כבר אמורה לדעת לאן הוא יוביל.

באמת שלא הייתה לי כוונה להוביל לשם אבל המילים כבר יצאו ממני. במשך כל השיחה שהתלוותה לשאלה ידעתי שיש מילים שנאמרות בזמן שקיעה במרפסת ביפו ויש מילים אחרות. לא ידעתי היכן ומתי.

כמה טעים היה הקפה הספציפי הזה, עם רוגעלך וקרמבו שלא הספקתי לטעום. השמש שקעה ממש לאט ואנחנו שקענו לשיחה שהייתה יריית הפתיחה לאלה שעוד תבואנה.

באוטו הוא יושב בכסא שליד הנהגת, הדלתות נסגרות והוא תופס לי בשיער, הראש שלו דבוק אליי והוא מדבר לי לתוך הפה, ״את חושבת שאנחנו מתאימים?, נדמתי. ״אני חושב שאנחנו לא מתאימים, מה עושים כשאנחנו לא מתאימים?״ הוא מגביר את האחיזה בשיער ומושך, אני ממלמלת והוא מושך חזק יותר, ״אני מתאימה את עצמי לאבא״, המילים נלחשות ממני לאט. ״תפתחי״, הוא אומר ויורק לי לתוך הפה. אני מצליחה להשתחרר בעדינות, יודעת שכרגע אני במצב נטרף, הכל מאוד עדין וכאילו רגוע ולא תואם את דפיקות הלב הפרועות. הוא מרטיב עם לשונו שתי אצבעות ודוחף אותן לתוך הגרון שלי, הוא מוציא אותן עם המסטיק שלי דבוק עליהן, הוא מחזיר אותו לתוך הפה שלי, מוציא את המסטיק שלו ומחזיר אותו לפה שלי. הפעולה הזאת משחררת ממני כל צלם אנוש ועכשיו גם אם היה אומר לי לא יודעת מה, הייתי עושה.

אמנם זה קרה לא מזמן אבל משם אני זוכרת רק קטעים. הוא הסכים לי לאונן, באמצע הרחוב, בתוך האוטו, על כסא הנהגת ואני נכנסתי לטראנס. אחרי ימים ארוכים, לשמוע אותו לידי - שהוא מלטף אותי ואני מאוננת, מידי פעם הוא מעביר אצבעות על הכוס המיוחם - העיף לי את המוח, הוא אומר לי מילים שרק הוא יודע לומר ושוב, יוצר לי מציאות שלא חוויתי מעולם. משפחה עוברת ואני מתקפלת ובלי מילים הוא מעודד אותי להמשיך, אני ממשיכה עד שאני גומרת.

עוד מעט שנה אנחנו חגים זה סביב זאת במחול של מטורפים.

״זה מרגיש שרק הכרנו״, אני שולחת לו מהבית.

״תמיד״, הוא משיב.

התחלנו.

לפני שנה. 23 באוקטובר 2023 בשעה 16:02

הבית שלנו משקיף.
והוא חם ונוח.
הוא משרת אותנו ככ שלא בא לנו לצאת ממנו לעולם,
הספות נוחות ככ. הרצפה תמיד בטמפרטורה הנכונה וגם אם נופלים לא כואב, כי הרצפה לא כואבת. יש שטיחים נעימים והצבעים מרגיעים והרבה חלונות שמהם נשקף נוף רחוק או ירוק ירוק או גם וגם.
המטבח גדול ויש הרבה מקום לארח.
יש ארבעה חדרי שינה וסלון עצום. הקירות גבוהים יחסית.
כל הקירות מלאים בתמונות וציורים ויצירות שאספנו מטיולים בארץ ובעולם.
אין קו עיצובי אחיד אבל יש הרמוניה שיוצרת שלווה במוח ובנפש.
יש הרבה מקום לשבת וכל ספה וכסא הכי נוחים בעולם.
המרפסת שלנו מלאה בצמחים מכל הסוגים ויש שם אקווריום קטן שמחובר לתוך קיר.
גם שם יש הרבה מקום לשבת ולארח.
יש מקום לעשות מדורה קטנה וגם פיקניק.
המקרר שלנו ענקי. ויש 6 כיריים ותנור גדול. הרבה שטח עבודה. הצבעים שנותנים את הטון הם ירוק, כתום, תכלת, סגול וחום כהה.
יהיו לנו שני כלבים.

לפני שנה. 23 באוקטובר 2023 בשעה 14:27

המוח מתארגן מחדש לאור האכזריות שנכפתה עלינו, הוא חייב להבין וכדי להצליח הוא צריך ליצור קבוצות מחודשות, כאשר יש שני צדדים ושני צדדים בלבד, הצד של הטוב והצד של הרע.

במוח החדש שלי, מוות מהיר, או למען הבהירות, רצח מהיר, נראה כמו מעשה חמלה, כמו מעשה הומניטרי שאין כמותו - אני חושבת את זה ואומרת לעצמי אל תעזי להעלות את זה על הכתב אבל אני צריכה לעבד, המוח לא מבין וזה מוח שחייב ורגיל להבין, למצוא איזה תירוץ או טיפה של הבנה - ירייה מהירה בראש או בלב ואפילו וידוא הריגה שכבר הנפש עולה וזה רק גוף שלא מרגיש ולא נחשף למראות הזוועה. מי שמת נח, שיתמודדו החיים.

אני ממשיכה.

אני צריכה להבחין בין מחבל למחבל. אני חייבת, כי יש משוגעים סדיסטים שלא ברא השטן ויש כאלה שרוצים לראות נפש יוצאת מגופה, אני ממשיכה.

התיאורים קשים מנשוא, בלתי נסבלים. זה משנה אותי בעל כורחי. אני נהיית מישהי שאני לא רוצה להיות אבל המוח חייב להבין.