מקום תחת השמש

מעשה אחד שווה אלף מילים, אולם מילה אחת או משפט אחד יכולים לברוא מציאות שלמה. או לכל הפחות להאיר אותה.

אנחנו מתכתבים הרבה, אלו ימים כאלה, מעבר לדיווחים השעתיים, אנחנו כל היום מתכתבים. הנפש עורגת למגע מנחם אבל המציאות היא כזאת ולכן יש להשתמש במילים בכוונה מלאה ועם אחריות של דיני נפשות. זה כל כך חשוב לבחור את המילים הנכונות כדי להדגיש ולהעביר את כל הכוונות של הלב. אנחנו זקוקים לזה כמו ליטוף רך אחרי ביקור בשאול.

״את גורמת לי לחשוב תמיד. להוריד את כל הקשיחות.״

״יופי, אני שמחה.״

״אני אוהבת להיות משמעותית עבורך,

מרגישה בעלת ערך בעולם״

״את היהלום שלי״

אם יש משהו שמכבה אותי היטב זה כשמחליטים לי מה לכתוב, מיד נעלמות לי המילים והמוח מתרוקן מכל מחשבה. הימים ריקים, החרדה מאוד קיימת בי, אם זה כי חיי ניצלו, או שאולי אני מגזימה ולמה אני חיה ומישהי אחרת לא. הרבה סימני שאלה ללא תשובה במדבר עצום של כאב. ניסיתי לקרוא את לאה, בקורונה היא השפיעה לטובה אבל כעת לא מצליחה לקרוא עמוד ברצף. הכל ריק מתוכן.
נבט של מחשבה שמרגישה חיובית התחילה להשתרש לי במוח. אני נשארת בארץ ולא משנה מה. כל תרחיש שדמיינתי שבו אני גולה התפייד לתוך גאווה לאומית ובעיקר צורך ברור בבריאה מחדש. לא רק בריאה צריך פה, צריך ניסים ובניסים אני מאמינה.
למשל, קרה לי נס, אתמול הוא הסכים לי לגמור, למרות שהוא אומר שכשאני גומרת אני פחות כנועה. אני לא עונה, יש מלחמות שלא שווה להילחם בהן, איתו שום מלחמה לא שווה.
אז אני אוחזת בדברים הקטנים וזוכרת את פיסת המחשבה החדשה על בריאה, על בית ועל משפחה.
אופטימי?

על סף איבוד שפיות דעתי במדבר הגמירות.

הקול שלו מוביל אותי והכוס נשפך לי מבין האצבעות.

הריח של הזרע שלו נוכח גם כשהוא לא כאן ולא ביקר בתוכי כבר מספר ימים. 

״בבקשה תן לי לגמור על השיחה הזאת״.

״לא״.

אחרי שהוא גומר בתוכי הוא מסכים לי לגעת ברוטב הזרעונים שלו שנוטף ממני באיטיות, אני מבקשת להחדיר את הנוזל לכל חלל הכוס, לתוך העור ועושה זאת באיטיות ויסודיות. בהתחלה.

ככה כמעט כל יום, יום יום, תקופה, אם הוא גמר לי בכוס מותר לי לגעת ולהחדיר את הנוזל לעור הכוס.

הוא מחזיק לי את הפיטמה בזמן הזה, או את שתיהן, בצורה ייחודית שמעולם לא הצלחתי לחקות ואחכ מלטף עד שלא יכולה להחזיק עוד את התחושה.

יכולתי להסתדר עם כל זה, כי זה נעים וזרע עושה פלאים לעור (על פי יודעי דבר) אבל כשהוא מתחיל להגיד לי דברים, הנוזל שלו מתערבב בנוזל שלי שמתחיל לצאת ממני בכמויות. למשל כשהוא מזכיר איך הוא דפק לי מכות וחזרתי כמו עלובה, אני מתחילה להזיז את היד מהר יותר וכשהוא אומר לי שהוא יכול לעשות לי מה שהוא רוצה, הלב שלי מתחיל לדהור וכשהוא שואל אותי מה אני ואני אומרת ״נשלטת״, אני כבר ממש על קצות האצבעות על קצה הגבעה. ואז הוא אומר לי להפסיק. או שאני צועקת ״די, לא, אני עומדת לגמור״ ומיד מפסיקה.

הימים ימי כאוס גדול, מתנהלים בתוך זה כמיטב יכולתנו ויותר, בלתי חדירים, לא נפרדים, חוקים ישנים וגם טריים נשמרים.

כשהאדמה רועדת, ליטרלי, זה מחבר. מחבר מעומקי הנפש, יוצר חוטים ביוניים, בלתי נראים, שקושרים אותנו עוד.

הוא רואה אותי גם מתוך מסכי ערפל, אני כותבת ויודעת שזכיתי.

אהבת חיי רואה אותי, חושב עליי ושומר. שומר עליי כמו על ילדה שלו.

החיבור המחודש שלנו נוצר תחת תנאים מחמירים שלו. כמו ספר חוקים שאני נושאת במוח אבל יותר בלב, כי אם אין לב בכל הסיפור הזה אין כלום. אי אפשר להיקשר ככ עמוק וחזק בלי להרגיש והלב שלי מרגיש הו כמה שהוא מרגיש. מפחיד לאהוב ככה, אני מביטה בו בדמעות ומרגישה את גודל המעמד.

בשנה הקרובה, שכבר התחילה לפני חודש, הצרכים והרצונות שלי ידחקו לשוליים.

הפרקטיקה ידועה - הרבה אסורים שאמורים לגרום לי להתחבר למהות השפוטה שלי, להבין שאני מנוהלת וגם להבין שאני אוהבת את זה, שאני עושה הכל מבחירה ויתרה מכך, מיוזמה ורצון וצורך.

ההיסטריה והשבר הלאומי לא פוסחים עלינו ותפסו אותנו לא מוכנים, הוא אוחז בי חזק, פיזית ומנטלית ומעודד אותי בנוכחותו. אני מבחינתי מעבירה אליו כל אנרגיה חיובית שקיימת בי כדי לחזק את הרוח.

מצבי קיצון דורשים פתרונות יצירתיים ולמרות הסנקציות המחמירות לזמן בלתי מוגבל הוא הסכים לי לגמור, ביקשתי את הזרע שלו כחומר סיכוך נוסף, אז הוא שאל, ״את מעדיפה שאני אגמור בתוכך או שאת תגמרי?״, אתה, עניתי בלי לחשוב פעמיים.

“בקרוב את לא תקראי לאבא שלך ״אבא״, אני לא חולק את התואר הזה״.

״כן אבא״. 

זה כאילו ככ מורכב ועמוק וייחודי ובלתי רגיל וחד פעמי וטוטאלי ולנצח וגדול מהחיים ואז, אחרי יום סוחט ורגיל ומשפחתי ופשוט ובנאלי, הוא נכנס לחדר, מושך אותי מהשערות, מאונן פסע מהאף שלי וגומר לי בפה. לי אסור לגמור.

המטבח היה בפעילות שיא, על כל הכריים ביעבעו סירים, על השיש קליפות של ירקות, סכינים וקולפנים, אנחנו מסונכרנים שם, מידי פעם הוא מעביר ליטוף, או מגניב נשיקה, הכל מתקתק אבל רגוע.
לילה לפני ערב חג ויש תכונה.

כשכיבינו את המטבח ואחריו, בשלבים, את הבית, הוא כיסה אותי היטב על הריצפה ועלה למיטה, הוא נשען לעברי וליטף עד שנרדמתי. הידיעה שאני הולכת להתעורר רעבה לאבא הטרידה אותי, הוא יודע איך להעביר את המטרד. הנוכחות הפיזית למטה מנכיחה את המובן מאליו. היא עוזרת לי להיות בהוויה שלעולם אני הסוליה של אבא.

לא רק שהחלטתי, אני גם מאמינה ולא רק שאני מאמינה, אני מדמיינת ולא רק שאני מדמיינת, אני ממש מרגישה את זה על הבשר - איך אנחנו חונים על כביש משובש, אחרי נסיעה לא קצרה בין הרים, אוטו חשמלי שלא תואם את הסביבה העתיקה, את הירוק והעצים. הריח משכר אותנו אבל לא רק, אני שיכורה עוד מהבית שהוא המבט שלך. אתה מוריד את התיקים הלא כבדים שלנו ואנחנו נכנסים למקום שממנו מכל פינה הירוק קורץ אלינו, מרחבים כאלה שמרחיבים את הלב ואת התודעה. הרכות של האור שניפגש בוילון מלטפת את כל גופי ואני יודעת שעיניך רואות בדיוק את מה שרואות עיני. אני לא רוצה ולא יכולה להסתיר את ההתלהבות הנובעת מעמקי נשמתי, חלמתי את הרגע הזה בדיוק, שבו אני חולקת איתך את חוויות חיינו, החיים הם החוויה הטובה ביותר איתך. אני מחייכת. איפה שאתה שם הבית.

אני משדרת אמינות, הכל בי טבעי - שיער גלי עבה, אף ישר, עיניים חומות גדולות, גומות וחיוך ששואב אליי את כל מי שאני רוצה. יש לי יכולת לא ממומשת להתחבב על כל יצור חי. אין שום רמז בחזות החיצונית לרמת הטירוף שאליה אני מגיעה על בסיס קבוע.
כשאני מכוסה בנוזלי גוף יש איזה רגע של ניתוק והסתכלות מלמעלה ולפעמים אני חושבת אם היו רואים אותי ככה, האם היו מאמינים?

אם הוא רק רוצה הוא יכול למתוח את הקפיץ הזה שהוא אני, עד אין קץ או עד שאני עפה לתהומות שבתוכי. לבנתיים הוא לא משתמש בזה או משתמש במשורה. בשיחות שלנו הוא מגלה לי את רמת האובססיביות שאני מוכנה ויכולה להגיע אליה. זה מאוד פתטי לנוכח העובדה שהגעתי לקשר הזה בהודעה חשובה: ״אני לא אובססיבית ולא קנאית״, הוא השיב, ״באמת?, נבדוק את זה״.

ומאז הוא בודק. כשהכוס נרטב מהתיאורים שלו אני מרגישה כזאת אפוסה שהדברים האלה מגרים אותי, שאני מוכנה לרדת לתהומות כאלה בשביל להרגיש, שאני מוכנה ורוצה לשחות בסחלה של הסחלה כדי ״לבדוק״ את רמות האובסס והקנאה הקיימות בי.

״את כזאת מטומטמת״, הוא צוחק ואני יודעת שהוא צודק.