הארון מפורק בבגדים, צבעוניים, צעקניים וגם קלאסיים, רכים ועדינים. אני לא מתלבשת לפי צו האופנה אלא יותר לפי צו הקמתי בבוקר והרגשתי.. זורקת על עצמי משהו שמשקף ויוצאת ליומי.
הבגדים הם עוד דרך לביטוי עבורי, תמיד מרגישה שאפשר עוד ומתפתחת סביב זה.
בחודשים האחרונים התרחבו לי הציצים והתחת, למעשה התנפחתי כולי וערימות של בגדים נותרו יתומים, מחכים לימים שיעלו עליי שוב. אני צרכנית חכמה, עם דחיפות לעניינים בוערים כמו תרבות צריכה מערבית, זיהום ואקלים, לכן דואגת לרכוש בגדים איכותיים שישרתו אותי לטווח רחוק. בקיצור יש לי רגשות לבגדים שלי.
שלחתי לו סרטון עם שלל אאוטפיטים, התלהבתי נורא מהתוצאה וחיכיתי כל היום שיהיה לו זמן להציץ ולהתרשם. אחרי שכבר הביט הוא הגיב שהוא מזכיר לי שאני לא מוכרת את עצמי בצורה כזאת ושיש שם כמה פריימים שלי חשופה.
כל מנגנוני ההגנה שלי נזעקו, נעלבתי.
חשופה? אני? יותר בעלת וויב של איכרה! איכרה בסטייל, עם טוויסט במקסימום אבל עדיין איכרה. לא הצלחתי לשתוק מול הפגיעה והעלבון שחילחלו לי לכל התאים.
למחרת דיברנו על זה, ידעתי שהתגובה שלי עלולה לעלות לי ביוקר, מצד שני אל תיגע לי בבגדים, בבקשה! התגובה נבעה בעיקר לאור העובדה שהוא יודע שאני צנועה בבפנים שלי, שהצילומים והבגדים לא נועדו כדי להאדיר את היופי שלי אלא כדי לבוא לידי ביטוי.
אמרתי לו שאני מרגישה שהוא מדכא את הנשיות שלי, ״שאני אבין את עושה לי גזלייט?״ הוא שאל, מיד עניתי שלא ושאני רצינית, גם ככה העלייה במשקל הורידה לי את כל הבטחון ואני מרגישה כמו גוש חסר צורה, זה מתבטא בהליכה שלי, בעמידה שלי ובכל תנוחה. ״את רוצה שנחזור לזה שאת לא יוצאת מהבית בלי שבחרתי לך מה ללבוש לפני?״
לא.