באחד מפרצי האהבה שלי, שגורמים לי להטרלל ולהתנהג כיצורה הנזקקת ביותר על פני האדמה, תהיתי איך נוכל לחזק את הקשר שלנו שיתאים לקצב פעימות הלב שלי באותם רגעים. בד״כ בקשרים יש שלבים, אני החלטתי מגיל צעיר מאוד שאין לי עניין בשלבים של אנשים אחרים ושאני מעוניינת לחיות את חיי בצורה שונה לחלוטין. בת אדם אנוכי וגם חלק מנוף מולדתי ואין זה מפתיע שכשמגיעות מחשבות כאלה של קירבה בלתי אמצעית המוח מתיישב עם המציאות המוכרת.
הקירבה הכי קרובה שעולה על הדעת היא ילדים משותפים, היש קרוב יותר מילדים משותפים שנוצרים מתוך אהבה?
כשרק הכרנו הוא הבהיר לי שהוא מעוניין בעוד ילדות/ילדים ואני, שלא רציתי לשמוע על זה בכלל אמרתי לו שאני מסתפקת בבנות שלו ואין לי רצון וגם לא יהיה לי רצון בילדים משלי. הוא לא האמין אבל אמר שהוא בוחר בי, גם אם לא יהיו לנו ילדים משותפים. שיחות רבות ניהלנו סביב נושא זה, הוא אמר שלעולם לא יכריח אותי (למרות שהוא יכול) (בבקשה, בלי להזדעזע מכל משפט ומילה שאני כותבת) ואני הרגשתי הקלה.
הפעם היחידה שבזיק של רצון עלה בי בהקשר זה היה בשבועות של אחרי ה 7.10, הזעזוע שעברנו שם ביחד והרגשת הסוף המצמררת הפעילו בי את כל התחושות הכי קמאיות, כמו כל נושא בחיי, גם נושא זה עבר חשיבה מחודשת. כשסיפרתי לו הוא אמר שזה נובע מתוך טראומה ולא בטוח שאני רוצה את זה. לא סתם אני מטורפת על התחת של האיש הזה.
בחזרה לפרצי האהבה שלי והצורך להתקרב עוד, חשבתי כיצד עוד אפשר להתקרב ושאלתי אותו. אני רוצה להיות הכי קרובה, הכי חשובה, הכי משמעותית. איך מגיעים לזה בלי להתחתן, להביא ילדים, להיות כמו כולם?
לפעמים כשאנחנו ביחד ומתנהלים כמו משפחה אני יכולה להרגיש איך הכל מתגבש לכדי הרמוניה מופלאה אבל זה ככ חמקמק ואני רוצה להרגיש את זה תמיד.
הוא הרגיע אותי ואמר שמה שיש בינינו מספיק חזק וילך ויתחזק. אנחנו משפחה.
