במה זה מסתכם בסוף? שמישהו יראה אותי ולא יבהל. יראה וישאר. יראה וירצה עוד מהדבר הסתור הזה שמרכיב אותי.
אני מאמינה שיש זוגות שהשקיפות הזאת קיימת במערכת יחסים שלהם, בלי הצורך בטירוף, ללא מחול שדים שמתרחש עליהם שוב ושוב ומטלטל את עולמם. הם פשוט שם, אוהבים, צמאים, זקוקים. מנהלים חיים רגילים, עובדים, שמחים, מזדיינים, אפילו מזדיינים חזק, אפילו הוא דופק לה ספנקים בתחת והיא מאוד אוהבת ומספרת על זה לאודליה בפינת קפה, שתיהן מחרישות סוד מתחת לכף יד פתוחה, בין האף לשפה העליונה ומצחקקות.
לפעמים כשאני כבר מותשת מהסערות ויש איזה רגע או שניים או שעות, אני רוצה להיות במיטה רכה בידיעה מוחלטת שלא תהיינה יותר סופות כה חזקות. ואז עובר יום או שבוע או חודש (נסחפתי) והכל רגוע ואני מקללת את עצמי שלמה נולדתי כזאת דפוקה. למה זה לא מספיק?
אני לא זוכרת מי העלה את זה קודם אבל דיברנו על זה, על כמה נחמה יש בידיעה שמישהו מכיל אותך 360, שזה בכלל לא משנה מה עשינו או מה נעשה, אנחנו שם, נטועים כמו עץ חזק אחד עבור השניה. מחזיקים את הסערות ויכולים להן. אני מודה שבזמן שזה קורה אני מתקשה לראות את הסוף, את הצלילות שרואים אחרי, אני מפחדת שזה כל כך חזק שזה עלול להעיף אותי מהמקום וזה קשה.
תמיד חשבתי שאני מה שנקרא ״אישה חזקה״, איתו זה מקבל משמעות אחרת. זה לא פמיניסטי (או שכן), זה לא נובע ממקום של תחרות או לעומתיות, אין שם כח או משהו מתפרץ (חוץ מתשוקה בוערת) זה פשוט קבלה של מי שאני ואיך שאני רוצה להיות, זה כל כך פשוט אבל זה לא.
עברתי דרך, אני יותר שלמה עם עצמי, מקומי ולאן אני רוצה להגיע, אני משתפרת אבל יש לי עוד, הרבה הרבה עוד. לפעמים הביקורת העצמית הקשה שיש לי משתקפת עליו, אבל הוא יודע ובטוח בעצמו, הוא יודע מי הוא ולאן הוא רוצה להגיע, זאת אני שמקרטעת אחריו אבל אני מדביקה את הפער, אפילו לומדת לרוץ אותו, משפרת את הטכניקה, בונה אסטרטגיה ותוקפת טקטית, את עצמי, כדי שלא אברח, ממני.
הבנתי שאי אפשר לעשות את זה חצי. אי אפשר להשאיר דברים אפורים היכן שצריך וודאות חד משמעית. זה בלתי אפשרי להיות גם וגם כשאת צריכה לתת את כל כולך. אנחנו לומדים ביחד איפה זה קשה מנשוא ואיפה אפשר עוד. הוא לא מוותר לי, גם כשאני ממש ממש צריכה. אם זה ממש ממש ממש הוא משחרר לפעמים לנשימה קצרה, להתחזקות ואז שוב חונק. אני אוהבת את זה ואני גם לא. אני אוהבת אותו וזה הדבר הכי וודאי שיש.
