המזגן ממזגן אותי עד העצמות. מרגישה קפואה ומיד שמסיימת לצחצח שיניים אני קופצת למיטה ומתכסה עד מתחת לסנטר. לוקחת את הטלפון מהשידה ומתעסקת בו. עוברות מספר דקות עד שגל של אי נוחות שוטף אותי מאצבעות הרגליים ועד הקודקוד. הוא יושב על כורסה לא רחוק ממני, עסוק בנייד. ״לא שאלתי אם מותר להיכנס למיטה״, אני לוחשת. ״חיכיתי לראות כמה זמן יקח לך לקלוט״ הוא השיב. ״סליחה, לא שמתי לב״, עניתי בשקט. ״אני יודע שיש דברים שהם תהליכיים, לא מצפה שהכל יקרה בלי טעויות, תביני שאין לי אגו איתך״.
*
שעות לתוך הלילה והשיחה בעיצומה, נראה שאין נושא שלא דנו בו. בימים האחרונים נגלו בפניו עוד דברים בנוגע לדברים שמסעירים אותי בצורה זו או אחרת. הפתיחות בינינו זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אני יכולה לספר לו הכל, הכל גלוי ופתוח בפניו. אנחנו מדברים על תחושות שעולות לי מהאתר הזה, מהמקום שלי פה, מה אני עושה פה בכלל. אני משתפת אותו על טקסטים שקראתי או דברים שראיתי שהשפיעו עליי בצורות שונות. איתו זה מרגיש שאין בושה בעולם, לא בעולם שלנו, לא איתו. הוא עוזר לי לנתח את התחושות שלי, ״כן, זאת כנראה קנאה״, הוא אומר אחרי שאני מנסה להבין מה אני מרגישה. ״אבל למה שאקנא בה?״, אני מנסה להבין את המוח המעוות שלי, ״כי את רוצה להקדים את המאוחר״. הבנתי.
הוא סובב אותי אליו ״אני רוצה שכל פעם שאת עושה טעות תבקשי ממני עונש. ממחר את מתחילה לבקש עונש על כל טעות״.
