לפני שהוא יוצא הוא מבהיר לי שמה שהיה לא יהיה, לעולם לא ארגיש בודדה. שלא כמנהגי, אני מאמינה לו, משהו בצורה ובהגשה מאוד אותנטי וגם כשכל הפרטים לא חשופים לפנינו ואי אפשר לדעת מה יוליד יום, אני מרגישה בתוכי שהוא לעולם לא יגרום לי להרגיש בודדה.
דקות לפני כן דיברנו על תקופת הקורונה, שיחה ככ אגבית וחסרת משמעות, שהתרחשה כבר לא מעט פעמים, הטיסה אותי לתהום. הדיפולט שנוצר בי איתו הוא שכשמשהו עובר עליי אני משתפת, אני חושפת וזה כבר ככ מושרש בי והגוף מרגיש הקלה והדמעות מיד פורצות מתוכי ללא שליטה. יש מקומות שעדיין לא הצלחתי לעבד ואולי גם לעולם לא אצליח, לא עד הסוף.
40 שנה אני חיה על פני האדמה, את מה שהרגשתי בחודשים המרוכזים ההם, בתוך הדירה הקטנה שלי במושב, מעולם לא הרגשתי, לא חוויתי ויש לי תחושה מאוד חזקה שלעולם לא אחווה. הזמן יוצר רומנטיזציה סביב קטסטרופות, אני משתדלת שלא ללכת בדרך הזאת. זה היה נורא וככה זה צריך להיזכר.
הוא מקפיד לומר לי שלא להשתמש במילים שאני עלולה להתחרט עליהן, ״אלוהים מאזין, אל תתני לו להעמיד אותך בסיטואציות שלא תדעי איך להתמודד איתן״, בכך הוא מתכוון שלפעמים אני מגזימה באמירות ועושה את המציאות יותר קשה ודרמטית ממה שהיא ושלא אתנסה בקושי יותר קשה ממה שכבר קיים. אני חושבת שהוא צודק (לרוב) אבל כל חיי ניסיתי לבדוק עד כמה יש אלוהים ועד כמה הוא בעדי וגם שהאמונה שלי באל הדתי לא קיימת, אני מאמינה שיש כח שמלווה אותי ומגן עליי ולא רוצה לבדוק את הרע אלא את הטוב.
בכל מקרה, התחושות היו אמיתיות, הדכאון היה עמוק ולעצב לא היה סוף. זאת הייתה הפעם היחידה בחיים שלי שחשבתי שאולי לא שווה לחיות, אולי החיים האלה לא נועדו לכל אחת ואולי באמת מיציתי וחוויתי את כל מה שאפשר והסבל גדול עליי.
האבל שלי על אהבה נמשך מעל שנתיים, בדיוק בשנתיים של הסגרים, של הפחד הקיומי מסוף העולם, מהכאוס שהתחולל בארץ בעולם וגם בעולמי הפרטי.
במשך שנה שלמה לא הפסקתי לבכות, לכתוב ולבכות, בזמן כתיבת שורות אלה גל של דמעות מציף אותי שוב, שונאת להיות ככ חלשה מול זה.
נשבעתי שלעולם לא אתאהב שוב, לא אתן לאף אחד הזדמנות לשבור לי את הלב, לנטוש אותי. הרגשתי ככ אשמה במה שקרה, האשמה הבלעדית וזה כירסם לי בנשמה.
ימים שהייתי דבוקה לספה, ראש שמוט על הבד, מביטה על נוף העצים הנשקף מבעד לדלת. השעות נקפו, יכולתי לראות את היום משתנה ואת השמש משנה זויות. התנתקתי מכולם. לא רק פיזית בגלל הסגרים, מנטלית יצרתי לי עולם שבו רק אני קיימת. רק אני והכאב שלי. התאבלתי על החלומות שהיו מנת חלקי הבלעדית, על מה שהאמנתי שלא יקרה יותר, כאבתי על כך שלא מגיע לי להיות מאושרת, חשבתי שאושר זה פרס רק לאנשים מסוימים. כתבתי הרבה, כתבתי הכל, כתבתי מהרגע שהתעוררתי ועד שנרדמתי. היו לי חורים בלב ובנשמה וכל הוויתי הייתה חור שחור של סבל. בצורה מטורפת ולא הגיונית, השתמשתי בכאב הזה ועשיתי ממנו איזה עניין לשאוף אליו, הרגשתי כאילו הכאב שלי מזכה אותי בפרס, כאילו שאם אני מצליחה לכאוב ככה יהיה איזה פרס שהיקום ישדר אליי. טעיתי הרבה. הלבד, הפיזי והמנטלי, יצר בי דפוסים חדשים. התחלתי לפחד מבני אדם, מאינטרקציות וככל שזה קרה שאפתי רק להרחיק ממני את כולם. שנתיים חיכיתי והאמנתי שהאהבה שלי תחזור אליי. הייתי עיוורת להכל. זה רק מה שראיתי לנגד עיניי. דמיינתי איך השינוי מתקיים בי ואיך אני נהיית כל דבר כדי להתאים לשם.
הזכרונות האלה יוצרים בי צורך להיות מכורבלת ועטופה, שמורה מההרס העצמי הטמון בי.
כשהכרנו הוא אמר לי שהוא מאמין בשמחה כמחברת ולא בכאב. הוא התעקש על כך שאין שום הנאה בכאב, שזה לא אמיתי. אני עדיין מאמינה שלכאב יש משמעות בחיי, גם כשזה נובע מהרס עצמי אבל למדתי ממנו כמה שמחה ואושר מרימים ומקרבים.
החיים לימדו אותי שכאב מחבר. שכשאני כואבת עבור האחר, רוצים בי, כילדה, כמתבגרת, כאישה צעירה וגם עד לא מזמן. שינוי פרדיגמות לא מתרחש כהרף עין. התהליך הוא סיזיפי וקשה מאוד. הוא דורש שינוי אמונות עמוקות שלפעמים זה נראה בלתי אפשרי, זה כאילו להיות מישהי אחרת.
היום אני במקום שבו האושר הוא בעל הבית. הדרך לכל מקום מלווה באושר, בשמחה, בצחוק. הכאב הוא תחושה נלוות שלפעמים אני זקוקה לו כדי לנשום, להתפקס, לזכור מי אני ומאין באתי.
הוא תמיד אמר לי שראה בי את האופטימיות מהרגע הראשון, שראה את הצחוק בעיניים וכלל קשקושי הכאב (לדבריו) לא עשו עליו רושם.
אני אישה מורכבת, (כמו כולן) קיים בי גם מזה וגם מזה, לומדת לאזן ולהתמיד בטוב, במקדם.
מאז שאנחנו ביחד דיברנו הרבה על השנתיים הקשות שעברו עליי. וכמה שדיברנו מרגיש שזה בור כל כך עמוק שתמיד יש עוד רובד להגיע אליו.
כשהתחלתי לבכות הוא ניגש אליי וחיבק אותי, כמו תמיד. ״אם תיפגע בי זה הסוף שלך״ אמרתי לו מכל הכוונות של הלב. כשיצא מהדלת הוא אמר שלעולם לא ארגיש בודדה. מעולם לא אהבתי מישהו כמו שאהבתי אותו באותו הרגע.
