תכונה מורגשת היטב סביב שולחן האוכל, כולנו רעבים מאוד, אחותי הקטנה מאחרת, תמיד מישהו מאחר אצלנו, חוץ ממני. אני תמיד מקדימה. הוא אומר בתאבון, זה סימן בשבילי שאני יכולה להתחיל לאכול.
מונחים אחד ליד השניה על הספה, אני מספרת לו בשקט כמה הייתי רוצה שנהיה עכשיו במיטה והוא יחבק אותי וילטף. הוא שואל אם אני רוצה לשכב שם, כשאני עונה שלא, הוא אומר לי להישען עליו ומלטף אותי.
בחזור הוא מתקשר לבנות מהאוטו ומספר להן שקניתי להן ממתק אהוב. הוא אומר לגדולה שלו שכשהן תהיינה אצלנו בסופ״ש הוא יעזור לה בשיעורים. היא מוחה וטוענת בתוקף שאינה זקוקה לעזרה, הוא אומר שהוא יודע אבל הוא תמיד יהיה שם כדי לעזור אם תצטרך.
אחייניתי הפעוטה בהתקף של אי נוחות, היא לא ישנה את שנת הצהריים שלה, הוא אוסף אותה אליו, מלטף ומרגיע. היא מתרפקת עליו דקות ארוכות. בין ריכוז במשחק עם אחיי, לבין צחוק מבדיחה לא מצחיקה, אני מקפידה להביט בהם כל כמה דקות ולהתרפק בלב גם בעצמי.
כשאנחנו יוצאים משם ונפרדים מכולם, הוא מציע לאבא שלי לקחת אותו הביתה, הוא עם גב תפוס ולא רוצה שיצעד את המרחק הקצר לביתו.
לאחר שאכלנו ולפני שיצאו הקינוחים, הוא מביט בי, המולה סביבנו, זאת בוכה וזה קופץ מהשולחן לספה, זה מגביר את המוזיקה ואמא שלי מנצחת את כולם כשהיא מבקשת משהו ממישהו בקול רם. הוא ממשיך להביט ואומר שהוא ככ מתגעגע לבנות וכמה הן חסרות לו. גם לי.
אני מעירה אותו שעה אחרי שקבענו, נותנת לו עוד שעה מנוחה. מתכופפת אליו בחיבוקים ונישוקים, הוא מתעורר ומחבק אותי חזק, ״אני אוהב אותך״.
הוא שומע אותי בוכה מהחדר, הוא יוצא אליי ושואל אם זה קשה לי מידי לצפות, ראיתי את הסרט על אלמנות המילואימניקים שבחרו לחיות, זה גומר אותי ואני מייבבת. אני עונה שלא, הוא מתקרב אליי ומחבק.
יש לי אותו, יש לי גב, יש לי משפחה, יש לי את כל מה שחלמתי. תודה.
