הוא שולף אותי מהבישולים ישירות לתוך זרועותיו, זמן כירבולים. אנחנו מתלטפים, היד שלו עוברת על גבי, מתחת לשחי, שם ביקשתי ממנו אמש למחוץ את הבשר מספר פעמים עד שלא יכולתי יותר. אני מספרת לו שכל פעם שאני זזה אני מרגישה את הכאב ועכשיו זה נעים לי. הוא שואל אם אני חרמנית, שנינו יודעים שלא, ״לא״ אני מיד עונה. ״אני יודע״ הוא משיב, ״את יודעת שזה יכול להשתנת בשנייה, נכון?״, אני לא עונה ואני לא מעוניינת בכלום, רק שימשיך ללטף לנצח.
שנינו על הצד, יד ימין שלי צמודה לגוף והיד השניה מלטפת אותו, יד שמאל שלו מתחת לעורף שלי ובשניה הוא מלטף. הוא מגיע לישבן ונעצר, השמיכה מכסה לא מכסה, אני בלי תחתונים. הוא נותן לי כאפה משתקת, אני לא מוציאה הגה, רק אנחה קטנטנה. אני נושמת, עוד אחת, איה אני אומרת קצת בקול, עוד אחת, הוא נוחת עליי עם כאפות לתחת ואני בין אנחות להחרשת זעקות. מטח רציני התרחש לעבר מזרח התחת שלי ואז שקט. ״כבל או נשיכה?״ שמעתי מתוך המעמקים. ״עוד״, ביקשתי. ״כבל או נשיכה שאלתי״ הוא חזר על עצמו, ״בבקשה עוד״, הוא דפק בי עוד ועוד, ניסיתי לספור אבל ללא הצלחה. הוא שאל שוב, ״נשיכה״ לחשתי, יבבה יצאה ממני ללא שליטה. לא האמנתי שהמילה הזאת יצאה מפי. מעולם לא חשבתי שיהיה משהו שיתעלה על נשיכה אבל ידעתי שלא אוכל להכיל את הכבל ברגע זה. הוא נכנס מתחת לשמיכה, הייתי מבוהלת, מנסה לשמור על קור רוח, שוב הגוף שלי רעד קלות מעוד יבבה שלא הצלחתי להחריש. יודעת שככל שלא אתנגד זה יגמר מהר יותר אבל בשונה מפעמים אחרות, בשונה מהעבר חיכיתי לנשיכה הזאת כל כך הרבה זמן. הסימנים שנשיכות משאירות זה משהו שאני לא מקבלת משום הצלפה, בוקס או חבטה. הסימן השחור סגול הזה מהפנט אותי, הרבה זמן שלא עיטר את גופי סימן גדול ומבעבע, שורף, פועם, בעל אישיות משלו וכעוצמת הפחד שזה מעורר בי כך עוצמת הציפייה וגם עוצמת הגאווה כשזה עליי.
הוא התנפל על הטרף שלו ונגס בחוזקה, הצלחתי להחזיק מספר שניות בלי להוציא הגה, אומרת בלב ״בבקשה בבקשה בבקשה״, מחכה שיגמר אבל גם רוצה שימשך, שיקרע לי את הבשר.
כשזה נגמר, נצמדתי לכרית חזק, הוא עלה עליי ואמר שבקרוב כשהוא ישאל מה אני מעדיפה אני אענה שאני רוצה מה שהוא רוצה, כמו שאני עונה כמעט על כל דבר שהוא שואל.
ניצתה בי אש ומתוך המצולות בהם שהיתי ניסיתי להתרומם, ללא הצלחה כשהוא עליי. הוא ירד ממני, הרמתי את הישבן לכיוונו, כמו בובת סמרטוטים שמחוברת לחוט והוא מפעיל מלמעלה, רק שידפוק אותי עד שלא ישאר ממני גוף. שיבעל אותי ולא ישאר ממני דבר. הוא מתרומם לסגור את התריס, וזה מפריע לי, זה מוציא אותי מהטירוף שבו אני נמצאת, שם אין שכנים ואין כלום, יש רק אותו ואותי, טורף ונטרפת, בעלים ושפחה, אין לי זמן לחשוב על זה והוא כבר כותש אותי. כל דפיקה שמרחיקה אותי ממנו גורמת לי להתקרב יותר עמוק יותר חזק. ״זה כבר החליף צבע״ הוא אומר ואני נטרפת. הוא דופק לי עוד כמה כאפות על הנשיכה שהתנפחה והכאב מרטיב אותי, אני בוכה.
התנוחה הזאת מחרפנת אותי, באמת אני גמורה ממנה, אני כמעט שוכבת על הבטן ורק התחת שלי למעלה, הידיים נאחזות במה שאפשר, הוא על הברכיים דופק אותי חזק, היד שלו מועכת לי את הראש, מידי פעם הרגל, שם זאת אני האמיתית, שם זאת האין אותי, המקום שבו אני יכולה לשהות וזה נכון ובטוח וטוב.
לבסוף הוא יורד ממני והגוף מאוכזב, למרות שיש סבירות גבוהה שהוא יגמיר אותי אני באמת מעדיפה להמשיך את הזיון הזה. ״זה לא זיון״, הוא מתקן אותי, ״זאת בעילה״.
הוא מכניס יד אחת מתחת לעורף שלי והשניה לכוס, אני מנשקת לו את הראש והעיניים ואומרת תודה. הוא לוחש לי דברים ואני נזכרת שאמרתי לו שאני לא חרמנית, אני באמת לא מבינה איך הגעתי למצב הזה. כשהוא אומר שהוא יודע שאני אהיה פילגש טובה המוח שלי מתפחלץ, אני מתחילה לנהל שיחה עם עצמי, אני רוצה להפסיק הכל, לקום ולחזור לבשל, מה הוא לא מבין?? זה לא יקרה לעולם הרי, זה לא מחרמן אותי, כמה פעמים אפשר לדבר על הנושא הזה, חשבתי שזה ברור, הוא אמר שזה לעולם לא יקרה! אבל במקום זאת אני נוזלת עוד, אני נמסה לו בידיים והוא מספר לי שגם היום זה הרגיש כמו ענן לזיין אותי. הוא מפסיק לגעת בכוס ואומר שאני יכולה לגעת. שתי הידיים שלו מעסות לי את החזה, מוללות את הפטמות, אני מתפוצצת מתוך הרחם, גלים של חיים עוטפים אותי ואני צורחת בקול שבור.
