|
|
|
הייתי רוצה
להרים את הראש
להסתכל בהשתקפות שלי
במראה
ולאהוב
את עצמי
מבחוץ
מבפנים
להשיר מבט בעיניים
להבין שלמרות הקוצים
למרות המגננות
השיריון הכבד שאני סוחבת עליי
אני אדם טוב
מלא נתינה
חום ואהבה
אני קשה
רעה
עקשנית
חופרת
חסרת בטחון
מלאה ברחמים עצמיים
למה שמישהו יירצה כזה בלאגן בחיים?
מגיע לי לאהוב אותי
מגיע לי להיות נאהבת.
או שאולי
לא.
תתקדמי
תשכחי אותו
מי הוא בכלל?
תשחררי אותו
הוא לא שווה אותך
מגיע לך יותר
מילים שנזרקות לעברי
בלי לדעת
בלי להבין
באפס רגישות
אני רוצה לשחרר
אני רוצה לשכח
אני רוצה יותר
אז מה?
אז מה?
לא תמיד אפשר לנצח
במלחמה בין הרגש להיגיון
לא תמיד קל לשחרר
כי אז נשארים
עם ריקנות שאף אחד
שהרשה לעצמו
להגיד לי לשחרר
ימלא.
אני מכאיבה לעצמי
אבל מעדיפה שייכאב
כי אני בוחרת להרגיש
מאשר
כאב ההדחקה.
יש שיר של נינט:
"אנשים לא באמת יודעים
מהי משמעות מילה
הם מבקשים להשמע חדי לשון
יודעי דבר שמבינים
ומדברים ומדברים ומדברים"
הטלפון רוטט מהודעה שהתקבלה
גוללת את המסך למטה
הלב שלי על 200
כלכך רוצה שזה יהיה אתה
כלכך רוצה שזה יהיה
כל אחד אחר מלבדך
זה אתה.
כותב לי "היי" כאילו כלום
כאילו לא נחנקתי מדמעות
כל הסופש
כאילו לא התרסק לי הלב עוד קצת.
אני מנסה שלא להינמס מולך
כמו גלידה בשמש של סוף יולי
מנסה לשמור על קור רוח
אבל הלב..הלב המניאק הזה.
כמו תמיד, בנוהל
עובר על כל ה"חברות" שלך
ככה אנחנו קוראים להן
מספר שההיא חזרה
וההיא רוצה
ושעשית ככה וככה לאחרת
ואני? מתכווצת בספה
מרגישה בלתי נראית.
ננסה לקבוע להיפגש
כשאחזור מחו"ל
אני נוסע עם הילדה.
מסיימים את השיחה
עם לב אדום
שהוא שלח
תמיד מסיימים
עם לב
אדום.
"מאוד אוהבת, לא זאת השאלה
אתה מבין נכון, אני לא יכולה
שוב לתת ללב שלי לחטוף ממך כזאת סטירה
אז עכשיו אתה חוזר בחזרה"
אל תיתן לי ללכת
"את אחרת" אמרת
אל תוותר עליי, עלינו
הלב שלי זועק
אבל אני אחת כזאת
שמוותרים עליה
ודיי בקלות
מעטים האנשים בחיי
שיילחמו עליי, שאשאר
עצוב.
אני רוצה שתחזור
היית כאן לרגע
ונעלמת
ברחת
כמו כולם
למרות שהתקבל הרושם
שאתה לא
כמו כולם
אבל זה לא אתה
זו אני
אני זו שכולם בורחים ממנה
כשמבינים כמה מרוקנת
חסרת תוכן
או כל יכולת להעניק
לעניין
לסקרן
שטוחה
כלום
אני
כלום.
למה אני צריכה שהוא ישחרר אותי?
הריי ההתנהגות שלו, השתיקה שלו
הריחוק, ההתעלמות
זה אמור להיות ברור כשמש.
למה אני מתעקשת להסתנוור
מאור הזרקורים?
להפוך לחירשת
עיוורת
אני לא אילמת אבל
המילים שלי לא מגיעות לשום מקום.
משכנעת את עצמי
שאם הוא זה שיגיד שנגמר
אז אצליח לשחרר
זה הריי שקר מניפולטיבי
שאני אומרת לעצמי
שקר שנותן לי עוד קצת
אוויר לנפח את הבועה
למה אני כלכך חלשה
למה אני כלכך קטנה
למה אני כזאת
כלום.
שאני מרוסקת
שאני שבורה
שאני גמורה
אני ע צ ו ב ה
עצב שמכלה אותי
כל יום עוד קצת
אני רוצה שתדע
רוצה שייכאב לך גם
שלפחות יזיז משהו
בלב שלך
שעשוי מאבן
מחוסר המודעות
או שאולי במקרה שלך
זו מודעות יתר
"אנ'לא יודע איך לומר לך
כמה שאני אוהב
אנ'לא יודע מה קרה לי
מילים לא אומרות מאום
ואני לבד ורע לי
ואת, את לא אומרת כלום
את לא אומרת כלום"
שנתיים וקצת עברו מאז שפתחנו
שנתיים שבהן לכאורה הייתי אמורה
להזדיין בלי לחשוב
להנות, לחוות, לטעות, לגלות
שנתיים וקצת ש"מותר" לי.
הזדיינתי עם שני גברים בשנתיים האלה
לא כי לא רציתי
לא כי אני לא חרמנית
כי אני לא אטרקטיבית.
אני לא יפה מספיק
אני לא כוסית מספיק
מניחה שיש לי ריח טוב
אני לא חכמה מספיק
אני לא מעניינת מספיק
תמיד ייבחרו את זו שליידי
גם כשכבר נוצרת אינטרקציה
ונראה שיש סיכוי
שהצלחתי סוף סוף לעורר עניין
זה מהר מאוד מסתיים
אולי לא נועדתי לזה
אולי אני צריכה להגיד
תודה על מה שיש ויש.
להשלים עם מה שאני.
לא אטרקטיבית, מעולם לא הייתי.
מנסה לשלוט בצורך להגיב באימפולסיביות
להגיב בדיוק כמו שהמוח מצווה עליי
יש מקרים בהם מצליחה לשלוט
נושמת, חושבת, מגיבה בזמן המתאים
אבל נשארת עם טעם מר
שהשליטה הזאת בעצמי
מקטינה אותי מול האדם שמולי
ש"דפקתי חשבון" על חשבוני
שוויתרתי, שפעלתי מפחד לאבד
אני רוצה שיאהבו אותי
על מי שאני
על מה שאני
אני רוצה חיבוק
שייגרום לי להרגיש קצת פחות
את הכאב שמתחולל בי
בלי מילים
ואולי,
אולי פשוט לא מגיע לי
ואולי
אני מפחדת מהיום שהטעם המר
יהפוך למתוק
ראיתי אותו אתמול
במלא תפארתו
בזמן שהוא עושה את מה שהוא הכי טוב בו
את מה שהוא אוהב
הסתכלתי מצד
הלב שלי פועם 20000 פעימות בשניה
ואסור שייראו
אסור שיידעו
אסור לי להראות חולשה
אסור לי.
אני גם רואה אותה
היפה, הצעירה, שלובשת טייץ צמוד
ונעלי ספורט, קלאס באפס מאמץ
ואני שהשקיעה בבגדים ואיפור
בסוף נשארת בלתי נראית.
רואה אותם מהצד, מחליפים מבטים
הוא אפילו זורק לה חיוך
ואני, הוא לא רואה אותי.
כל עוד הוא רחוק מהעין, הלב שלי מסוגל
לפעום בקצב רגיל
אבל הוא לא תמיד רחוק
והלב שלי, כבר עייף
והנשמה עצובה, כלכך עצובה.
