|
|
|
אני
קשה
גסה
וולגרית יש שיגידו
קוצנית
קולנית
דעתנית
צעקנית
ריקה מתוכן
אבל הלב שלי רך כמו חמאה
שהשאירו על השיש ביום קיץ חם
אני נותנת את עצמי
בלי לבדוק
בלי לשאול שאלות
בלי ללמוד לקח
אולי צריך להוסיף לרשימת התארים
מזוכיסטית חסרת תקנה
איזה כיף זה לטעות?
לקבל את ההבנה שהצעד שבחרתי לעשות
הוא כלכך שגוי שמתבטא בכאב חזק בבטן
להבין שעשיתי משהו בידיעה שייכאב, שיירוף
עשיתי משהו בניגוד להיגיון, לשכל הישר
התעלמתי מכל הנורות האדומות שהיבהבו
וניסו להזהיר אותי.
הקשבתי ללב, ההוא שלא יודע לחשוב
הלב הזה שלא מבין כלום מהחיים שלו
הלב הזה שבטוח שיסודו של האדם הוא טוב
הלב הזה, הלב הזה.
ייגרום לי לטעות שוב שוב
לכאוב כל פעם עוד קצת
אבל אני רוצה לקוות
שהמוח יציל אותי יום אחד
בתקווה שלא יהיה מאוחר מידי.
"רק לא הפחד, הוא גומר אותי".
מעדיפה להרגיש את הכאב הכי חד שיש
מאשר לא להרגיש בכלל.
שוב
נפלתי
חטאתי
בגדתי
הכאבתי
שיקרתי
לעצמי.
שוב
לא הצלחתי להתאפק,
לנשום.
כמו שמלמדים ילדים, לספור עד 10.
ואז מתנגן לי השיר:
"כמה פעמים ספרת עד 10 ושום דבר לא קרה"
אני מעריכה כנות
כמהה לה
אנשים איבדו את היכולת להיות כנים
להביע את האמת שלהם מבלי לפחד
מסתתרים מאחורי מילים גבוהות
או בצל של הבטחון העצמי המזוייף שרכשו לעצמם
האמת כואבת, אין ספק
שורפת, משמידה את כל מה או מי שעומד בדרכה
אבל השקר, חוסר הוודאות, סימני השאלה
הכאב שהם גורמים הוא הכאב הכי נורא.
אני יוצאת פעמיים בשבוע בערך
שלוש אם יש הופעה של אמן/להקה שאוהבת
תמיד לאותו בר חשוך, עפוף עשן
בורחת מאמת, בורחת מעצמי
מסממת את הנפש
מסממת את התודעה
מנסה להדחיק את הכאב עוד קצת
אולי הפעם אצליח.
מחייכת חיוך מזויף
אנשים סביבי מדברים איתי
אבל אני לא מצליחה להקשיב
הרעש במוח חזק מהכל,
פעימות הלב לא עוצרות
אבל אני משחקת את המשחק,
מחייכת חיוך מזויף
חוזרת הביתה
שוטפת את האיפור
קמה בבוקר
-דרופ-
אם פתאום אעלם
אסגור את האינסטוש
אסגור את האינסטגרם
אסגור את הטלגרם
תרגיש בחסרוני?
תחפש אותי?
תתהה מה קרה?
למה נעלמתי?
אולי זה מה שיעורר גם אצלך את הגעגוע?
אולי תבין שאני חד פעמית?
שאין עוד כמוני?
אולי בעצם, אני זאת שצריכה להבין
פשוט לא מצליחה.
"אם אצעק חזק
עד שאחתוך את שלוותך
אז תשאר איתי
או תהפוך משוגע
כי כבר נמאס לך
או תהפוך משוגע איתי"
מאז שאני זוכרת את עצמי, אהבתי מוסיקה
את המנגינה
בעיקר את המילים
הייתי כותבת את המילים ביומן, כדי לשנן אותן
כדי לזכור.
אין משהו בעולם הזה שמרגש אותי
כמו מוסיקה.
גם את המילים שלך אני זוכרת,
את המילים הרכות, הנעימות, המחבקות
את הרגש שנטף מהן
בדיוק כמו מילים בשיר
בדיוק כמו מוסיקה
לשיר יש התחלה, אמצע וסוף
תן לי את הסוף
את ההתחלה כבר יש לי.
אני כלום
אני שומדבר
שבר כלי
מרוסקת
שבורה
חסרת ערך
נתונה לשימוש הכלל על פי דרישה
משקרת לעצמי שמרגישה
שנותרה בי אמת
אבל את האמת היחידה שנותרה בי
אני כבר לא יכולה לשתף
לא מרשה לעצמי לחשוף
נכנסתי לתוך בועה של זיוף ושקרים
ככה אולי ייכאב פחות
ככה אולי ייכאב יותר.
במשך שעה וחצי דידדתי באיילון דרום הארור. לאט
לאט, בהיתי במספר הרכב שזחל לפניי. אבל
המחשבות לא עמדו בפקק, יש להן אוטוסטרדה
משלהן. הן באות בגלים, בלי הודעה מוקדמת, לא
מבקשות רשות או בודקות אם בכלל מתאים לי
שפשוט יופיעו. הן לא באות לבד, יש להן חברות,
דמעות, והן זונות חסרות רחמים, אחת אחת, דמעה
דמעה, שטפה לי את הלחיים ומרחה את המסקרה, זה
הלב שלי שמטפטף על הפנים ואני תוהה, מתי ייסגר
הברז הזה? מתי המסקרה לא תימרח לי מחדש
כל סוף יום בדרך הבייתה...
השעון המעורר צילצל, השתקתי אותו לעוד כמה דקות
קיוויתי שבפעם הבאה שיצלצל ויעיר, הלב ייכאב פחות
הוא לא. כאב. פחות. הכאב התעורר עוד לפני, לא נותן
צ'אנס, חסר רחמים וכל רמה של חמלה כלפיי. בא לי לצרוח! חזק, עד שכל האוויר ייצא מהריאות שלי, דיי!
מספיק! כמה אפשר? מי אתה שבחוצפתך כבשת את
הלב והנפש שלי ומסרב להרפות. מי אני? הכנועה,
שמאפשרת ללב ולנפש שלי להתרסק מולך כל פעם
מחדש.
אין את מי להאשים חוץ מאת עצמי.
