הלב שלי.

אם אתה במקרה קורא אותי, אם אתה מזהה שכל

פסיק, מילה ונקודה נכתבו מהלב והן ספוגות דמעות

תוהה אם היית מבין, אם היית מצליח להרגיש, תהית 

בעצמך פעם, אם אתה עדיין מסוגל להרגיש בתוך כל

השקר שאתה חי בו.

אני לא זוכרת מתי היה לי שקט

מתי התעוררתי בלי להרגיש שיושבת לי אבן במשקל 

טון על החזה מתי נשמתי עמוק ונשפתי לרווחה, כבר

כמה שנים שהנפש לא שקטה, שהנשימה כבדה, יש

רגעים של טישטוש, של שכרון חושים שבהם אני חפה

ממחשבות, שמשני התודעה משתלטים ועושים בי

כרצונם, העונש מגיע כשההשפעה מתפוגגת

והמציאות נותנת לי כאפה מצלצלת שמחזירה אותי

לקרקע שגם ככה שמוטה מתחת לרגליי.

"שלח לי שקט טוב מוגן
שלח לי שקט מענן
שלח לי שקט ממוכן
לשמוע שקט לא מכאן
תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה.

שלח לי שקט מאורגן
שלח לי שקט מעודכן
שלח לי שקט מפואר
תשלח לי שקט מהכפר
תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה".

בא לי את החבר הכי טוב שלי בחזרה

שתשתף אותי, שתחלוק איתי, בעיקר שתרצה

לספר לי שכמעט הלכת מכות עם הבוס שלך, שתעצור בצידי הכביש בבוקר כדי לכתוב איך היה בלילה עם ההיא, שיש לך בחילה מהשקשוקה שאכלת שניה לפני נסיעה ארוכה להופעה ושאשתך הציעה למצוץ לך אבל ביקשה שתגמור מהר. ככה קרובים היינו, לזה אני כלכך מתגעגעת. בא לי גם להרגיש אותך שוב, לטעום את הזין שלך ולמצוץ את הביצים, כן גם את זו שבבעלות אחרת. בא לי שתדחוף לי אצבעות ותגרום לי לגמור בשרשרת. קשר הזוי, מוזר שאי אפשר להגדיר. לזה אני כלכך כלכך מתגעגעת. אתה אומר שגם אתה אבל מתנהג אחרת. זה כואב. שתדע.

יש מערכות יחסים שנגמרות, דרכו של עולם.

בהחלטה משותפת או חד צדדית, כאלה שמסתיימות 

כי לא עמדו במבחן הזמן ויש כאלה שמחברים למכונת 

הנשמה ומשאירים אותה בחיים בדרך הכי מלאכותית ואכזרית שיש. מתי מבינים שהגיע זמן לנתק את הכבל

מהחשמל, להיכנע לטבע ולאפשר לו לעשות את שלו?

איך או מאיפה שואבים את הכוחות, לביצוע הפעולה,

להבנה אמיתית של הנפש ולאפשר החלמה

והתקדמות לרגש הבא שירסק אותי?

אני לא מצליחה

לא מצליחה לשחרר אותו, לא מצליחה להרפות.

המוח מבין, נותנת לאיבר המדהים הזה את כל

הקרדיט שאפשר ושמגיע. אבל הלב, המניאק הזה

לא מבין כלום, לא מוכן להודות שזה נגמר.

אני יכולה לנסות להתקרב, לפנות אליו,

בידיעה והבנה שזה פאקיניג ייכאב והלב מוביל אותי 

כמו עיוורת אחריו ישר לתוך התופת.

כואב לי כשיש "תקשורת"(אם נודה באמת, אי אפשר

לקרא לזה תקשורת) כואב לי גם כשהתקשורת

לכאורה לא מתקיימת בכלל.

נהייתי משוגעת, איבדתי את הסנטר שלי ואני לא

מצליחה להשתלט על הכאוס הזה שנוצר בי, בנפש

שלי, אני קצת כמו אישה מוכה, שחוזרת לגבר המכה 

שוב ושוב למרות שיודעת מה יהיו התוצאות.

הלב הזה, יום אחד יהרוג אותי.

יש לי חור בלב

יש לי חור בנשמה

קשה לי לנשום עמוק

ולא זוכרת מתי חייכתי באמת, חיוך אמיתי שבא

מבפנים.

מגיע לי לחייך

מגיע לי לנשום

מגיע לי להפסיק לדפוק חשבון

להפסיק לפחד

מגיע לי להיות

ואולי...

כל עוד אני לבושה, הכל בסדר

הבעיה מתחילה כשצריך לחשוף,

את הגוף.

גם הנפש נחשפת, יחד עם העור שנגלה מתחת

לבגדים, מתחת לשכבת ההגנה.

אני לא אוהבת את הגוף שלי

אף פעם לא אהבתי

אני גם לא אוהבת את הנפש שלי, רוב הזמן

אבל עדיין לא וויתרתי.

אני לא יודעת מה בשיר של פוליקר גרם לך לכתוב לי שוב. לא התגעגעת אליי, אתה נרקסיסט בהגדרה. זקוק לתחושת ההערצה, הכניעה, השליטה והכח. רצית לוודא שאני עדיין פה. עיוורת, מכוערת, שמנה, טיפשה ונאיבית. זו שאתה מתבייש בה, שלא עומדת בסטנדרטים, שלא מוצצת מספיק טוב, חסרת ערך ועניין. האמנתי למילים יפות ריקות מתוכן ולהבטחות שמעולם לא התכוונת לקיים. אתה כלכך בטוח בעצמך ובחולשה שלי מולך שבכל משפט שאמרת סתרת את המשפט שקדם לו. שתיתי בקשית כל טיפה של שקר שטיפטפת לי אבל אני רוויה, לא צמאה יותר. וויתרת עליי שוב, על ה"חברה" הכי כנה ואמיתית שהייתה לך, בעצם מה לך ולחֲבֵרוּת? צדקת כשכתבת: "בני אדם זו לא המצאה מי יודע מה". סיימתי להילחם, להתחנן, להתרפס, להיות לְלַעַג וּלְקֶלֶס. ריסקת, שרטת, פגעת, הכאבת, אכזבת. בידיעה, בהכרה מלאה, באפס אכפתיות, זה לא מזיז לך, אני סתם עוד אחת. כשרצית "לסיים" עם אחרת אמרת: "צריך לסיים בכבוד". אבל כשמדובר בי, "הכבוד" ישן. סיפרתי לך הכל, אפילו את הדברים שעדיף היה לשמור רק לעצמי. זה יכל להיגמר אחרת, פחות כואב. אבל אז, מה הטעם?
קטע מוזר, גם סמרטוטה זולה כמוני סוחטים בסוף ;

תמיד לימדו אותנו איך לשמור על הכל. חפצים, חיות, חברים. לא לימדו אותנו איך לשחרר כשמגיע הזמן, כשצריך. הוא חדר לי ללב, למוח, לנשמה, לוורידים. הוא עשוי מהחומר הכי רעיל שיש. נדבק, נספג, גורם לנזק בלתי הפיך.

הלב שלי מרוסק והכאב כבר הפך מכאב נפשי לכאב פיזי, לעצבות שלא מרפה, קשיי נשימה ודופק במהירות של 500 פעימות בדקה.

אני רוצה לשחרר אותך, אני רוצה לחזור לנשום, לחייך מבפנים. מגיע לי. לא עשיתי שומדבר שכל זה מגיע לי.

ואולי בעצם...