הלב שלי.

במשך שעה וחצי דידדתי באיילון דרום הארור. לאט

לאט, בהיתי במספר הרכב שזחל לפניי. אבל

המחשבות לא עמדו בפקק, יש להן אוטוסטרדה

משלהן. הן באות בגלים, בלי הודעה מוקדמת, לא

מבקשות רשות או בודקות אם בכלל מתאים לי

שפשוט יופיעו. הן לא באות לבד, יש להן חברות,

דמעות, והן זונות חסרות רחמים, אחת אחת, דמעה

דמעה, שטפה לי את הלחיים ומרחה את המסקרה, זה

הלב שלי שמטפטף על הפנים ואני תוהה, מתי ייסגר

הברז הזה? מתי המסקרה לא תימרח לי מחדש

כל סוף יום בדרך הבייתה...