הלב שלי.

מבאס אותי שהתפקשש עם החתיך מהבר

זה יושב לי על הלב

לא. לא התאהבתי

אין כאן רגש רומנטי

זה על טהרת המיניות

וזה מה שמבאס

המפגשים ביננו

היו בול מה שרציתי

מה שחיפשתי

היה חיבור מיני מושלם

לשנינו היה כיף

הוא לא הסתיר

בא לי לתקן

בא לי שוב

לא יודעת אם

אפשר

כדאי

או איך

סעמק

לפעמים אני מנסה

לפתח אגו

לחכות שהוא יפנה

שהוא ייכתוב

הופכת לבלתי נראית

מקווה שאולי ירגיש בחסרוני

שיחפש, שייזכר, שיישאל

אבל זה אף פעם לא קורה

אני בלתי נראית

גם כשאני נוכחת

אז תוהה, מה הטעם?

עדיף שאשאר נאמנה לעצמי

לחטוף את הסטירות

לכאוב, להרגיש, להתאכזב

ולקוות שיבוא יום

ואצליח להרים את הראש

ושלא אצטרך להתחבא אל הכלים

בתקווה שמישהו ישים לב אליי

בתקווה שאצליח לראות את עצמי.

"אחת שייזכרו"

לצרוח אבל לא מופק קול

לנשום אבל לא נכנס אוויר לריאות

להבין אבל המוח מסרב

להרגיש אבל הלב מרוסק

לחייך אבל השפתיים לא זזות

לנסות שוב אבל אבדה התקווה

אולי צריכה להניח להכל

ככה כמו שזה

להגיד תודה על הקיים

לשים את החלומות, הפנטזיות

התשוקות, היצרים בקוספא, לנעול 

ולזרוק את המפתח לים.

אבל אז

מה הטעם?

הלכתי לבר

התלבשתי יפה יפה

היה כיף.

חברה שלו שם, עובדת

ובאופן מפתיע הוא לא היה שם.

בשלב מאוחר יותר, הוא הגיע.

הלב שלי היה על 200

התרגשתי. מודה.

אמר לי שלום קריר,

נשיקה על הלחי

בלי חיבוק.

שאלתי הכל בסדר?

ענה: "כן, יש לי פה עניינים עם מישהו".

ורואה אותו מתקשר עם אנשים בחיוך

ואיתי... לא.

הוא יצא החוצה

סימסתי לו : "מה יש? עשיתי משהו?"

ענה:

"דיי נו, 

פשוט הכל צריך להימשך רגיל, כמו שהיה לפני,

לא קרה כלום ולא צריך דרמות".

למה אני כזאת כבדה? דפוקה? 

למה אני חייבת להרוס.

הריי, ברור שאחרי הודעה כזאת

אין מקום לספק.

אוווףףףףףףף בא לי לצרוח!!

מטומטמת. 

"כבר הייתי עצוב כבר הייתי שמח
ועוד פעם עצוב..."

אני רוצה עוד

בא לי שוב

איך אפשר לדעת?

איך מכניסים לפורפורציה

שני מפגשים מיניים

בהם עפנו אחד על השניה

ובא לי שוב

אבל אולי זה כל מה שזה היה

כל מה שהיה צריך ואמור להיות

מנסה שלא להיכנס ללופ

של תסכול חדש

כי אין באמת סיבה

לפעמים צריך ללמוד

גם אם בדרך הקשה

להגיד תודה על מה שהיה

ולהתקדם.

סעמק.

מנסה למצא

רגעים קטנים

של שקט

לנשום, לשאוף

להתמלא ולהתרוקן

מנסה להשקיט את הנפש

הרעש מטריף אותי

הצעתי, הוא סרב בנימוס

מאוד רציתי לפגוש אותו

הלילה. במיוחד הלילה

אבל אולי הכל לטובה

וכל דבר בעיתו

ועוד כמה קלישאות

שאף אחד לא באמת

מאמין בהן.

"להבין אולי, טוב לי בחיי"

"לימים זה נשכח כאיננו
אבל כשהערב אורב
אומר לך כך בינינו
פחות אבל עוד כואב
על מה שנפצע בי, נפצע והגליד
כמעט ואינני חושב
לומדים לחיות עם זה ככה
פחות אבל עוד כואב
לומדים לחיות עם זה ככה
פחות אבל עוד כואב
עם כוס ורקיק אפשר להמתיק
אין קץ לבריחות
זה לא נעלם רק רחוק או נרדם
וכואב אבל פחות
לא נעלם רק רחוק
כואב אבל פחות
פחות ועדיין
עדיין פוגע
זה בא והולך את יודעת
זה כואב כשאני, אני בך נוגע
זה כואב כשאת נוגעת
פחות ועדיין
עדיין פוגע
זה בא והולך את יודעת
כואב כשאני, כואב לי כשאת
זה כואב כשאת נוגעת
לימים זה נשכח כאיננו
אבל כשהערב אורב
אומר לך כך בינינו
פחות אבל עוד כואב
לא עד כדי אנחות
ואם רע לי אני כותב
כואב אבל פחות
פחות אבל עוד כואב
כואב אבל פחות
פחות אבל עוד כואב
פחות ועדיין
עדיין פוגע
זה בא והולך את יודעת
זה כואב כשאני, אני בך נוגע
זה כואב כשאת נוגעת
פחות ועדיין
עדיין פוגע
זה בא והולך את יודעת
זה כואב כשאני, כואב לי כשאת
זה כואב כשאת נוגעת
פחות ועדיין
עדיין פוגע
זה בא והולך את יודעת
כואב כשאני, כואב לי כשאת
זה כואב כשאת נוגעת" 

אני נראית פגז! 

מרגישה מליון דולר

מגיעה למקום

מזמינה ספרייט וצ'ייסר וודקה

מנסה להרגיע את הפאניקה

שמתחוללת בתוכי.

יוצאת לעשן

ורואה את אחת "החברות" שלו

הריי אני מכירה את כולן

ילדונת, יפייפיה 

ואני? מרגישה פתאום

מכוערת וזקנה בלה.

אותה הוא יראה

העיניים שלו יחפשו אותה בקהל

וכשייתפסו, החיוך ייפרש מאוזן לאוזן

אני תמיד קולטת

את החיוך הזה

שמרסק לי עוד קצת

את הלב.

קשה לי

אבל יודעת

שהמוסיקה תשכיח

ולו במעט, לקצת

לזמן קצוב

היא תחדור ללב, לבטן

לעצמות.