צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מיומנה של אמא

לפני חודשיים. 19 באוקטובר 2024 בשעה 7:02

ברגעים שאני נוסעת ברכב, החלון פתוח עד הסוף, הרוח בשיער, הסיגריה ביד ואני על 120, אפילו קצת קריר לי.

אני חושבת על כמה ארעיים הם החיים. פנייה אחת לא נכונה עם ההגה ואני נעלמת מהעולם על כביש 6. יבואו שתי ניידות. אמבולנס. יהיה פקק של בערך 15-20 דקות. אנשים יצפרו. יתעצבנו.יתקדמו לאט. עד שיגיעו קרוב יותר ויבינו שהייתה תאונה. אז הם ישתתקו מחרדת המוות האופפת אותם. יישאו שבועה בליבם לנהוג בזהירות ובסבלנות. לאחדים זה יחזיק שעה שעתיים, למעטים אולי יום יומיים.

החיים ימשיכו. הניידות יחזרו לתחנה. האמבולנס יגיע לבית החולים. אנשים יצאו מהפקק ויתקדמו אל עבר היעד שלהם.

כשאני ממשיכה בנסיעה. אני חולפת על פני השדות הירוקים. מסתכלת על פני השמיים השחורים. הירח כבר גורע, אך עדיין כמעט נראה מלא. אני חושבת לעצמי כמה קשה לי להרגיש. כמה שזה כואב. לפעמים זה מרגיש כמו לבה רותחת נשפכת על עור חשוף, חורכת את הבשר עד לעצמות.

לפעמים זה שורף כמו חתך של להב חדה על רגל או יד. קשה לי להרגיש. אני בורחת מזה. אני מפחדת מזה. אני מרגישה יותר מידי. הדמעות עולות במעלה הגרון ונתקעות שם. מסרבות לצאת כדי לא להתפרץ, אולי כי אני מחזיקה אותן כדי שלא יטשטשו לי את העיניים בנהיגה.

ברגעים כאלה מתחשק לי להיות חסרת תחושה. מעופפת לי במדבר כמו עפיפון. לא מחוברת לקרקע. בלון בלי חוט. מדמיינת כמו חוויה של סטלה טובה. פתאום כל הדאגות שלי נקברות עמוק עמוק באדמה. בקושי נשאר לי פתח לאוורור. אני מסתכלת מסביבי. אני מבקשת להיות חסרת רגש. אולי אדישה ? אולי רדומה ? אני חושבת על העננים הכהים ועל הכוכבים. מתרשמת מיופיים, נהנית מן האוויר הקר, אבל אני לא מרגישה. אז לא כואב לי. אני לא מרגישה אז אני לא בוכה. אני חסרת תחושה=חסר רגש=חסר חיות=מוות. לכן אני גם לא חיה. אני על התפר הזה. הרבה זמן לא הרגשתי אותו בצורה כל כך משמעותית. ממשיכה לנסוע בכביש הישר ולא מתנגשת בצידי הכביש.

אני מקבלת את העובדה שלחיות זה כואב. לחיות זה התמודדות. לחיות זה להרגיש. לחיות זה להיות.

אני לא שלמה איתה.

הרי אחרי הכל בעל כורחך אתה נולד ובעל כורחך אתה מת.

יש לי אותי. אני אומרת לעצמי. יש לי אותי. הדמעות כבר מתחילות לזלוג. יש לי אותי. אני אומרת לעצמי.

תעשי שזה יהיה מספיק.

לפני חודשיים. 18 באוקטובר 2024 בשעה 15:03

מה יגרום לכם לא להתחיל עם בחורה שאתם נמשכים אליה במועדון ?

בהנחה שהיא פנויה. 

לפני חודשיים. 15 באוקטובר 2024 בשעה 11:31

אז עוד יום חופש בפתח

הלכתי עם הבת שלי לגן חיות 

ממש דרך מעולה להעביר את היום

לבשתי שמלה חדשה והייתי כל כך רטובה שרק חשבתי אם המחשוף שלי מעמיד או לא לגברים שהיו שם. 

זה פשוט מחרמן אותי לדעת את זה כמה זה נורא ?

#מצב רוח תשומי קשה 😩 

לפני חודשיים. 15 באוקטובר 2024 בשעה 1:45

בא לי אותך עכשיו בסטנד ביי, שוכב לישון לידי על הרצפה,

בתוך מיטת הכלבלב שלך עם השמיכה האדומה

כשאקום בשעות הלילה אדליק את הכפתור ואשתמש בך להנאתי

תחילה אתן לידיים שלך לעבוד ולעסות את גופי 

אחר כך אשתמש בפה שלך למצוץ ולינוק את פטמותיי

ולבסוף אוריד את ראשך אל מקדשי אשקה אותה במשקה האלה

אתן לך ללקק את כל הרטיבות שלי שהצטברה במהלך הלילה

אתענג על כל שנייה

כשאגיע לקצה אכבה את הכפתור

אחזיר אותך לשכב במיטתך על ארבע עם הזקפה בין הרגליים, לשון בחוץ

אתן לך להסתכל עליי מעסה את הדגדגן שלי עד שאגיע להתפרצות הר געש

כדי שתראה שאני לא זקוקה לך

אתה רק בסטנד ביי.

 

לפני חודשיים. 13 באוקטובר 2024 בשעה 6:22

אז מה חדש אצלי ?

האמת לא הייתי פה חודש סגרתי את שני הפרופילים וגם לא נכנסתי כאורח.

גיליתי שאני יכולה להתנתק בקלות מהאתר הזה אבל לא מהבדסמ. 

מה הסיבה העיקרית שחזרתי ? שנה שעברה בדיוק בתקופה הזו של החגים הכרתי בחור מתוק שהוא היה סטודנט בעיר שלי  אפילו כתבתי עליו כמה פעמים בבלוג שלי. גילית שהוא נפל בעזה ממש בתחילת המלחמה.

הבחור המדהים הזה בזמנו לא חיפש זוגיות אבל בגלל החיבור הבלתי נמנע שלנו נשארנו חברים קרובים עם הטבות. הוא היה דתלש כמוני ובגלל שהמשפחה שלו דתית הם לא כל כך רואים אותי בעין יפה לכן הם בכלל לא חשבו להודיע לי שהוא נהרג  נאלצתי לגלות את זה בטלוויזיה. מאז ניסיתי לדבר איתם אבל הם לא בעניין אז שחררתי.

זה לא קלישאה שבאמת האנשים הכי טובים נופלים.

הוא היה כל כך חכם מוכשר ומצחיק וחבר טוב. אני רואה סרטונים שלו ונקרעת מצחוק.

הוא תמיד הכין לי אוכל שבאתי אליו גם כשלא היה ממה. תמיד ליווה אותי עד הרכב שלי גם בארבע לפנות בוקר עם בוקסר וגופייה. הוא תמיד רצה שאשאר לישון איתו. הקשיב לי והתעניין בי בכל מה ששיתפתי אותי. וכיבד אותי כמו שאף גבר לא כיבד מעולם.

השיחה האחרונה שלנו הייתה בדיוק שבוע לפני הקרב בו הוא נפל.

זה קצת מצחיק אבל אני יכולה לשתף את זה רק פה.

היא הייתה מאוד אינטימית ורצופה תמונות זימה שהוא צילם לי מהטנק ואני צילמתי מהמיטה שלי. אחר כך הוא נעלם אבל בכלל לא חשבתי על האופציה שקרה לו משהו. זה עצוב אבל אני כבר רגילה שאנשים נעלמים ככה פתאום.

היום יש לי הרבה רגשות אשם ואני כל הזמן חושבת מה יכולתי לעשות אחרת…

מאז הייתי אצלו כמה פעמים בחלקת הקבר. עישנו ביחד סיגריה ואפילו הבאתי לו משהו ממני. נחמד לי שאני יכולה לכתוב ולשתף את זה פה כי בפייסבוק שלי אני מכבדת את המשפחה ולא משתפת יותר מידי.

אני חושבת הרבה על השיחה האחרונה שלנו. מצד אחד היא הכי משקפת אותנו. שילוב של צחוק וחרמנות. מצד שני הלוואי שהייתי אומרת לו כמה הוא חשוב ויקר לי.

מי ידע שזו תהיה הפעם האחרונה שאשמע את קולו.  

אז מה המסקנות שלי מהתקופה הזו ?

אני אשתף כבר בפוסט אחר כדי לא לחפור לכם יותר מידי.

 

לפני 3 חודשים. 16 בספטמבר 2024 בשעה 3:05

האם יגיע שלב שבו אחליט שאני מפסיקה לנסות

אני תוהה לעצמי כמה עוד אפשר ככה

לפתוח את הלב, להאמין, לקוות

עד שזה מתרסק, הבועה מתפוצצת

זה לא אמיתי, זה נעלם, כל פעם תופס אותי לא מוכנה

לא האמנתי שזה יקרה לי שוב ושוב כל פעם מסיבה אחרת

אני לא בטוחה אם אני מפתחת עור של פיל או שכל פעם אני מקלפת את נשל הנחש

אני יודעת שאנשים כפויי טובה לא משנה כמה תתני להם הם לא יעריכו את זה

זה אף פעם לא יהיה מספיק

אני חושבת שזו קללה

שלא יוצאת מהראש

שלא מפסיקה להדהד בתוכי כל הזמן

שתמיד זה יהיה חסר ומורגש כל כך 

וזה שוב לבחור בין רע לרע

בין מחסור למחסור

אוכל או מים

מים או חמצן

חמצן או חיים. 

אני מוותרת

אני מוכרחה לוותר

אני לא מסוגלת להתמודד עם עוד פרידה. 

הלוואי שהיה אפשר להסיר את הקללה🙏

לפני 3 חודשים. 7 בספטמבר 2024 בשעה 18:09

אני לא שולטת בהזמנה.

תופעה שנמאסה עליי שחוזרת על עצמה שוב ושוב. 

אני לא אזיין לך את הצורה בסשן ראשון. 

אני לא אשפיל אותך עד עפר מבלי להכיר אותך. 

אני לא אתן לך תפריט בדסמי ואתן לך לבחור מנות. 

אני לא גובה תשלום.

גם אם זה מה שאני רוצה לעשות, אני יודעת לשלוט בעצמי, אני יודעת להפעיל שיקול דעת. 

אני לא בובה. לא חפץ. לא פלקט.

אז מה אני כן ? 

אני קודם כל בת אדם. אני אישה. אני דומיננטית. אני חושנית.

יש לי גוף של אישה. יש לי לב של אישה. יש לי צרכים  יש לי רצונות .

אני אדאג לך. אני אשמור עליך. אני אלמד את הגוף שלך. אני אלמד אותך את הגוף שלי. אני אראה לך מה אני אוהבת. אני אלמד מה מפעיל אותך. אני אלמד על אילו כפתורים ללחוץ וממה להימנע. אני אתחשב ברגשות שלך. אני אתחיל במנות הראשונות. במגע הראשון. בליטוף הראשון. בסטירה הראשונה. בשריטה הראשונה.

כל התהליך לוקח זמן. זה לא קורה בסשן ראשון. זה לא קורה ביום. לא אוכלים את כל התפריט בארוחה אחת. פנטזיות לא מתגשמות בדיוק כמו שהן קיימות בראש שלך. זוהי דרך. זוהי רכבת הרים. רכבת הרים של הנאה ותשוקה וחרמנות וכאב והשפלה והכנעה והמתקה. אבל הרכבת נבנת קרון אחר קרון. 

רק ככה אפשר להתקדם בקשר  לסשן הבא וכן הלאה.

ואם אתה מחפש את הכל ביום אחד. אני מכירה טלפונים של שולטות בתשלום שעושות את העבודה שלהן מעולה. 

אבל בקשה קטנה גדולה לי אלייך. 

אל תבזבז לשנינו את הזמן.

אל תצפה לזיון אגרסיבי. אל תצפה לקשירות מהתקרה. אל תצפה הצלפות בלי הפסקה.

בגדול אל תצפה לכלום. 

אתה יודע למה אתה כן יכול לצפות ?

אתה יכול לצפות שלא אפגע בך. 

אתה יכול לצפות שלא אנצל אותך. 

אתה יכול לצפות שאדאג לך. 

אתה יכול לצפות להתענג. 

אתה יכול לצפות להרגיש למטה. 

אתה יכול לצפות לאחריות.

אתה יכול לצפות להכיר את הגוף שלי. 

אתה יכול לצפות להרגיש ביטחון. 

אתה יכול לצפות לקבל אפטר קייר ושיחה אחרי הסשן. 

אתה יכול לצפות שאני אקח את המושכות.

אתה יכול לצפות לשחרור. 

אתה יכול לצפות לתקשורת פתוחה.  

 

אם אתה מסוגל ויודע להעריך את כל זה.

אתה מוזמן לפנות אליי. 

לפני 3 חודשים. 5 בספטמבר 2024 בשעה 10:08

מה יותר גרוע נשלטת שלא מוצצת או נשלט שלא נחדר ?

לפני 3 חודשים. 29 באוגוסט 2024 בשעה 14:09

אני מרימה את הכוס הריקה שלי כדי לסמן לברמן שימזוג לי משקה חדש.

ליאת מסתכלת עליי. אני מצביעה על הנעליים שלי. נעלי עקב בצבע סגול. לא גבוהות מידי. ליאת מתכופפת אל הרצפה. מסתכלת עליי מלמטה. פתאום היא נראית לי כל כך שונה. כמו בובה על חוט שמחכה ליד שלי שתפעיל אותה.

היא מתחילה לרחרח לי את הנעליים. כמו כלבה רעבה. אני מסתכלת עליה מלמעלה והאגן שלי מתחיל לזוז מצד לצד. אני אוהבת את הפרצוף הכנוע הזה שלה.

היא מנשקת את הנעליים שלי בתשוקה גדולה, אני צופה בה אוספת את השיער שלה לגומייה כדי שלא יפריע לה במלאכה.

המוזיקה מתגברת. על הבמה עולה דוגמנית מניושת לבושה בגוזיה שחורה, תחתון חוטיני שחור דקיק, גרביוני רשת מהפנטים ונעלי עקב אדומות. המראה שלה מחרמן אותי ממש, היא עוטה ארשת ביטחון על הבמה. בהחלט יש לה במה להתגאות. היא כל כך סקסית והבגדים יושבים עליה כל כך טוב, והחוטיני הדקיק שלה מסתיר בדיוק את הזין זקור שלה. הלוואי שאני הייתי מוצאת בגדים כאלה יפים.

אני מציתה סיגריה.

מסמנת לליאת לעלות למעלה. היא מסתכלת עליי במבט מושפל. אני מסיטה קצוות שיער מפניה, מלטפת את לחייה.

״פתחי את הפה״. אני אומרת ויורקת אל פיה את שארית היין שלי.

היא לוגמת כמעט הכל, מעט מטפטף על שפתיה. היא מלקקת את השפתיים עם הלשון.

״שימי את הראש שלך בין הרגליים שלי ותסניפי את הריח שלי.״

ליאת מתחילה לנשק את השוקיים שלי, מלקקת כל חלקה טובה, לא מפספסת אף פינה.

אני מסתכלת על הבמה. הדוגמנית רוקדת על העמוד כמו מקצוענית. היא מסתובבת סביב העמוד, עולה ויורדת ובכל פעם שהיא מפסקת את הרגליים שלה ניתן לראות את האשכים שלה מבצבצים מבעד לחוטיני הקטנטן.

התחת שלה לבן וחלק כל כך בדיוק כמו שאני אוהבת. אני חושבת כמה יהיה כיף לזיין אותו.

הירכיים שלי מקבלות טיפול מסור, היא מריחה ומלקקת אותן, מרגישה את חום הגוף שלי.

האגן שלי ממשיך לנוע בכיסא, הגוף שלי משוחרר ואני מרגישה את התחתונים שלי כל כך רטובים, את הדגדוג הנעים הזה כשהדגדגן מגורה. ליאת מרגישה את זה ומרימה את הראש שלה עוד יותר. עכשיו האף שלה ממש נמצא בין הרגליים שלי. אני מפסקת אותן כדי לאפשר לה גישה, מרימה מעט את השמלה וחושפת תחתון חוטיני שחור. אני מחזיקה אותה בעורף ודוחפת במהירות את הראש שלה אל עבר התחתונים שלי.

אני שומעת את קולות העונג מתוכה. אנשים מתחילים להסתכל לעברנו ואני ממשיכה להסתכל קדימה אל עבר הבמה, מדליקה סיגריה, מנסה לשמור על פאסון למרות שכל מה שאני רוצה זה שליאת תטעם אותי כל הערב כמו זונה חרמנית.

אני מרגישה את האף שלה מתמקם בדיוק איפה שהחיבור בין השפתיים החיצונית, ממש מעל הדגדגן.

היא נצמדת אליי, מסניפה אותי. מלקקת אותי שוב ושוב, טועמת את כל הרטיבות שהצטברה על התחתונים שלי.

אני מרגישה צמרמורת בתוכי, כבר לא מצליחה להתרכז בסיגריה שלי. קולות של עונג בוקעים מגרוני ואני מחזיקה את ליאת בעורף ומסמנת לה לעלות למעלה.

אני מצמידה אותה אל פי. מנשקת אותה בתשוקה, השפתיים שלי יונקות את השפתיים שלה, אני נושכת את השפה התחתונה שלה, מוצצת חזק את הלשון שלה, מצמידה אותה קרוב יותר לחיכי כדי שתוכל להרגיש את השדיים שלי מבעד לשמלה.

אני נושכת טיפה יותר חזק עד שהיא משמיעה קול יבבה.

השפתיים שלנו מתנתקות ואני מסמנת לה לשבת.

״אני כל כך אוהבת את הריח שלך מיס, את כל כך טעימה, אני יכולה להיות שעות בין הרגליים שלך.״

״עשית עבודה טובה כלבה, אני גאה בך כל כך.״

אני חוזרת אל הדוגמנית, המוזיקה עכשיו יותר שקטה ודרמטית. יש דילדו ענק במרכז הבמה והדוגמנית יושבת על הברכיים ורוכבת עליו. היא עושה את זה כל כך יפה שהיא מהפנטת אותי, היא עולה ויורדת על הזין הענק והצהוב שנמצא בין הרגליים שלה, נראה כאילו התחת שלה נועד להכיל אותו בתוכו.

המוזיקה מתגברת והיא מגבירה את קצב הרכיבה. הדילדו בורח לה כמה פעמים אבל היא מתעשתת מיד ודוחפת אותו בחזרה פנימה.

אני וליאת לא מפסיקות להסתכל עליה.

אני שולחת יד אל הפטמה שלה וצובטת אותה.

״את אוהבת את מה שאת רואה, כלבה.״

״כן, מיס״.

אני מקרבת את הפה שלה אליי, מנשקת אותה נשיקה רטובה.

אני מחכה שההופעה תיגמר ומסמנת לדוגמנית להתקרב אל הבר.

היא יורדת מהבמה וניגשת אליי עם ראש מורכן, יורדת על ארבע ורוצה להשתחוות.

״קומי״ אני אומרת לה.

מקרוב היא רק נראית יותר יפה. אני מסתכלת עליה בעיניים.

״אני מיס״. אני מושיטה את ידי לפניה והיא אוחזת בה ונושקת לה.

״את רוצה לשחק איתנו ?״ היא מסתכלת עליי בעיניים חומות, חיוך קטן על שפתיה, היא מהנהנת בראש כמו כלב על הדשבורד.

 

-המשך יבוא-

לפני 3 חודשים. 26 באוגוסט 2024 בשעה 21:57

אני יושבת על כיסא גבוה עם רגליים משולבות, מעשנת סיגריה, לוגמת מכוס יין לבן. 

ריח של עשן באוויר. המקום חשוך, מלצריות מנוישות עוברות עם מגשים עמוסים בכל טוב. כולן מגולחות, נעולות, בכל מיני צבעים, מדדות על עקבים, מתאמצות לא להפיל שום דבר. 

המוזיקה סליזית, כיאה למועדון, לא חזקה ולא חלשה מידי. המקום שקט, השעה עדיין מוקדמת והמקום לאט לאט מתמלא. אני מערבבת את כוס היין שבידי ומסתכלת אל עבר המסך הגדול שמעל הבר, אני צופה באישה גבוהה בלונדינית מרשימה, לבושה ויניל מכף רגל ועד ראש דוחפת דילדו ענק לחפץ קשור בידיים וברגליים. העיניים שלו מתחננות שתפסיק אבל הזקפה האדירה שלו מספרת סיפור אחר. 

אני מגחכת בתוך תוכי. המבט שיש לו בעיניים מרגיש לי כל כך אמיתי וזה מפתיע אותי. ממש קשה למצוא פורנו פמדום אותנטי שמחרמן אותי באמת, לכן לרוב אני משתמשת בדימיון. לאחר כמה רגעים מישהי עם שמלה שחורה שקופה מתיישבת לצידי, היא מניחה את הבירה שלה ושלולית של מים מיד נאגרת מסביב לכוס. 

אני מחייכת אליה כשהיא מוציאה פייסל מהתיק, מדליקה אותו ושואפת שאכטה אחת חזקה אל הריאות.שאריות האודם האדום שלה מעטרות את הפילטר.

אני מביטה בה. היא מסתכלת עליי ומציעה לי שאכטה מהגוינט. אני מנידה את ראשי לשלילה.  

אני מביטה בה, בוחנת, יש לה שיער שחור קצר, עיניים ירוקות, היא רזה ,החזה שלה קטן וזקור ואי אפשר להתעלם מהפטמות הקטנטנות שלה מזדקרות מבעד לשמלה, לרגליה גרביוני רשת עם חורים צפופים  שמגיעים עד לברך שחובקת נעלי עקב בצבע אדום מטריף, עם שפיץ בעובי של קיסם שיניים. 

״מה שלומך, אני ליאת.״

״נעים להכיר, ליאת, אני מיס.״ אני לוחצת את ידה ושולחת מבט ארוך אל עבר הפטמות שלה. ליאת קולטת את העיניים שלי, מחייכת, לפתע היא שולחת יד אל יד ימין שלי ומניחה אותה בעדינות על החזה שלה. היד שלי קרה, הלב שלי פועם בחוזקה, אני מתחילה ללטף את החזה הזקור שלה, מרגישה את הפטמה קרה וקשה כל כך בין כף ידי. אני מסובבת אותה מצד לצד, צובטת מעט. ליאת מפיקה קולות עונג נעימים. 

היא מקרבת את פניה לפניי שפתותינו נפגשות. השפתיים שלה דקות אך רכות. ריח הבושם שלה נעים. אני אוחזת בשפתיים התחתונות שלה עם השיניים שלי, מניחה יד על הצוואר שלה, מקרבת אותה אליי, אני דוחפת את הלשון שלי אל פיה ובתנועת היניקה שלה אני מבינה שהיא רוצה להתמסר אליי. 

אני מחפשת עוד סימן. אוחזת בצוואר שלה בחוזקה, צובטת חזק את הפטמה שמוחזקת בכף ידי השנייה. ליאת נאנחת והגוף שלה מסמן לי שאני יכולה להשתמש בה. 

אני נפרדת משפתיה, שוקלת את צעדיי. מושיטה יד אל התיק שלי ומציתה עוד סיגריה. אני מסתכלת קדימה על הברמנית המנוישת בזמן שאני לוגמת עוד מכוס היין. מתעלמת ממנה. אני מרגישה את החום בין יריכיי, את הרטיבות הנעימה שמצטברת בין רגליי. נשאר שלוק אחרון מהיין. אני מרגישה את העיניים של ליאת מביטות בי מהצד. אני מחכה לסימן האחרון. אני יורקת אל תוך הכוס ומגישה אותה אליה מבלי להסתכל עליה. 

ליאת לוקחת את הכוס מכף ידי.מקרבת את השפה ולוגמת מכוס היין.

״תודה, מיס״ היא אומרת וברגע הזה הרגשתי את הגוף שלי מתחיל לבעור. 

 

המשך יבוא