כבר כבר חודש מהפוסט הזה על הנשלט האחרון שנעלם.
אחרי המקרה הזה החלטתי להיות יותר ממוקדת בבחירות שלי ולהפסיק לחפש שאריות. באותו בוקר הבנתי שאני לא יכולה להמשיך בדרך הזו. לחפש קשר שמבוסס על שליטה בלי זוגיות במקביל לחיפוש זוגיות. הבנתי שאני חייבת להתמקד ולחפש בדיוק את מה שאני רוצה וזקוקה לו כל כך. הבנתי שאני לא מסוגלת לקבל רק רבע או חצי חבילה. אני זקוקה לכל החבילה. לחיבור, עם המשיכה, עם השליטה, עם הרגשות ועם המחויבות. המחויבות בעיניי זה קודם כל אין דבר כזה להיעלם. אין דבר כזה למקבל או להתנהג בחוסר כבוד. אם משהו לא מתאים מדברים על זה ומשם מחליטים איך להתקדם או לא להתקדם.
כשקיבלתי את ההחלטה הזו ידעתי שזה יהיה קשה לי מאוד. התרגלתי להיות במרדף אחרי ההיכרויות. דייט ועוד דייט. עוד הצעה ועוד הצעה. ההוא שבטוח שהוא בדיוק מה שאני רוצה. ההוא שמשתוקק להיות תחתיי ומתמוגג מכל מה שאני כותבת.
אבל הדבר הראשון שזה עשה שהפסקתי לבזבז את הזמן שלי. השיחות שלי הפכו להיות הרבה יותר ממוקדות וכך גם הרצונות שלי. הדבר השני והיותר חשוב שקרה הוא שהפסקתי לעשות ניסויים על הלב שלי.
כן, הלב שלי הרבה זמן לא התמלא. אולי אף פעם לא. אני מרגישה את החוסר הזה בכל נשימה ונשימה שלי. בכל רגע ביום שלי. הלב שלי מאוד בודד בעקבות ההחלטה הזו. אולי יותר ממה שהיה קודם. למרות שאני יודעת בבירור שהכל היה אשליה של ביחד. אשליה של התמלאות.
אבל אני מרגישה גאה בעצמי. למה ? כי היו לי מלא הזדמנויות להתקפל. לוותר.
לצאת לדייט עם מישהו שמוצא חן בעיניי אבל לא מעוניין בזוגיות. להזמין מישהו אליי לקפה וסיגריה כשאני יודעת לאן זה הולך. להזמין מישהו לסשן שאני יודעת שלא יחזור. להזמין מישהו לארח לי חברה בשבת. לצאת עם נשלט שלא זמין כמו שאני זקוקה.
היו הרבה פיתויים. עדיין יש. הרבה פעמים שהייתי קרובה לתת לחרמנות שלי להשתלט עליי. כל פעם שאני מצליחה אני מזכירה לעצמי את כל הפעמים שנפתחתי ונפלתי, שסמכתי ונפגעתי, שנתתי ונלקחתי.
אני יכולה להגיד היום שאני כבר למודת ניסיון.
אני יודעת שאם אני באמת מעניינת מישהו אני יודעת איך זה מרגיש. אני יודעת שאם גבר רוצה להכיר אותי הוא לא ימהר כל כך להיכנס למיטה. אני יודעת שאם גבר מדבר איתי ממש בההתחלה על מין זה אומר שזה מה שהוא מחפש. אני יודעת כמה גברים רואים קשר או מגע מיני בצורה שונה. זה לא משפיע עליהם כמו שזה משפיע עליי. הם יכולים לשכוח יום למחרת. אני יודעת להיות יותר חשדנית. אני יודעת שאני צריכה פחות לסמוך ויותר לבחון. אני יודעת לא להתפשר על הגבולות והרצונות שלי. אני יודעת שאני מכלילה אבל עדיין אף אחד לא הוכיח לי אחרת. היום אני כבר לא מתלהבת מכל פנייה, או הודעה מרגשת ככל שתהיה. הן משמחות אותי ומחזקות אותי אבל אני לא מצפה לשום דבר מעבר למילים. אני מבינה שהמרחק בין המילים למעשים רחוק מאוד.
הבחירה הזו קשה לי. מאוד. במהלך היום אין לי עם מי לדבר מלבד המשפחה. אף פעם לא הייתי בתקופה כזו שאין לי חברים. למרות שאני מנסה. אז רוב היום אני מדברת עם עצמי. הרבה זמן לא יצאתי לדייט. הרבה זמן לא הרגשתי מגע חם ואוהב. בא לי פחות לענג את עצמי כמו פעם. אני הולכת לישון יותר מוקדם.
קצת מביך אותי להודות בזה. אולי זה לא מה שאנשים רוצים לקרוא. אבל זו האמת. אין לי את מי לשתף לכן אני כותבת בשביל לפרוק. להיפתח. אולי לחזק את עצמי. שאני בדרך הנכונה. למרות הקושי שלי. למרות הבדידות. למרות שבתוך תוכי יש בי כל כך הרבה מה לתת ואין לי למי. אני שמחה שהכוחות שלי לא מנוצלים במקום שלא מטיב איתי. אני שמחה שאני עושה פחות טעויות.
