הזדמנות

" הבחירה לכעוס", כך הוא אמר.

בלי קול רם  בלי דרמה- פשוט כך.

הוא שולט, אבל לא שלי.

בינינו, אין חבלים, אין חוקים- רק מילים.

חברות מוזרה, רכה,  בלי חוזה.

הוא ראה אותי בוערת מבפנים,

והזכיר לי-

שגם כעס, הוא בחירה.

כמו להתמסר 

כמו לעצום עיניים ולהאמין,

כמו לא להסכים, ולמרות הכול- להישאר. 

הוא לא דרש כניעה,

לא הוביל,

לא סימן.

רק היה שם, כמו מראה-

כזו שלא מחזירה השתקפות,

אלא מראה לי את מה שאני עוד לא הסכמתי לראות. 

ואני ,

לא נשלטת, לא שייכת,

רק אישה שמקשיבה. 

רוצה להבין-

איך כעס יכול להפוך לרוך,

איך שליטה יכולה להיות חמלה,

ואיך גם מי שלא שלי-

יכול להשאיר סימן.

תודה.