יש בי חלקים שמחכים שיניחו אותם במקומם.
קוביות שעדיין לא מצאו חיבור.
מנגנון פנימי שאומר- כאן פותחים, כאן קושרים, כאן עוצרים את הנשימה.
לא היה לי שולט.
לא היה מישהו שלחץ עליי במדויק,
שקרא אותי כמו מפה,
שידע איך לבנות אותי מחדש-בלי לפחד
מהשברים.
אבל אני מדמיינת.
ידיים חזקות,
עיניים שרואות מעבר למה שנשאר.
מישהו שלא מנסה להרכיב אותי לפי התמונה
שעל הקופסא-
אלא לפי מי שאני באמת.
אני קוביית לגו קצת שונה.
קצוות עגולים מידיי,
צבעים לא תואמים,
חלקים שחסרים שמות.
אבל יש בי רצון.
להיבנות.
להתמסר לתהליך.
להרגיש סוף סוף שייכת למשהו שלם.
אני צריכה שולט שירצה להבין.
אחד ששואל לפני שיחבר.
שיקשיב לרעידות.
שיבנה אותי לאט.
וישאיר בי מקום לעצמי.
וכשהוא יבוא-
אני רוצה להרגיש את עצמי,
נבנית ביידים שלו.
בלי כפייה.
בלי לחץ.
כמו לגו- שמרכיבים
באהבה,
ומפרקים בזהירות,
כדי לשחק שוב.
כדי לגלות עוד צורה
שלא הכרתי בי.