יש מאמר מאוד מאוד יפה על אבות המדבר (לצערי שכחתי את שמו) שטוען שהחסר הגשמי הוא מה שמאפשר את המבט השלם בעולם שמעבר. אבות המדבר מענים את עצמם בדרכים שונות ומשונות ומציגים את בשרם המרקיב לראווה, כי המום, ההיעדר, רומז לנו על השלם שקיים רק ברמה הרוחנית. אני חושבת שזה קצת ככה עם bdsm. אפשר לדעת את השלם רק דרך היעדרו.
ומחדדת: אני ממש לא חושבת ש-BDSM הוא חלק ממסע רוחני (ואם הוא חלק ממסע רוחני, אז רק as much as anything we do הוא חלק ממסע רוחני). אולי הדבר הכי מדויק לומר, מבחינתי, הוא ש-BDSM מהווה ניסיון להגיד או לדייק משהו באמצעות פרפורמנס. נדמה לי שיש גלעין, יש איזושהי זהות או ליבה (שהם BDSMיים), אבל כל הדרכים להגיע אליו הן עקיפות, הן דורשות ביצוע. התחלתי לומר שווניליות פשוט קיימת מתוקף היותה קונוונציה, אבל גם זה לא מדויק בעיניי. עבור אחדים (אולי אפילו עבור הרוב) כנראה שווניליות הינה. אבל זה לא באמת אומר שום דבר. בקיצור – נראה לי שלמיניות תמיד יש פוטנציאל להפוך למסע או לפרפורמנס. ב-BDSM זה פשוט יותר ניכר.
לשון אחרת – כנראה שבשבילי BDSM הוא חלק ממסע רוחני להיות יותר אני, בצורה יותר מדויקת, אבל רק מפני שהאוצר היה קבור מתחת לעץ בחצר כל הזמן. צריך לעשות את זה כדי להיות את זה.
ומילה על הצד השולט: אם BDSM הוא פרפורמנס של משהו הקשור באובדן ולקיחת שליטה, יש מעט מאוד ערך לביצוע חד-צדדי. מסובך מאוד לאבד שליטה בלי שיהיה מישהו שייקח את השליטה הזו, ולחילופין, בלתי-אפשרי לקחת שליטה, מבלי שיהיה ממי. בקיצור, אני לא אומרת שום דבר על המהות של BDSM כי בעצמי אני לא בטוחה איך להגדיר אותה. "צורך פנימי לאבד שליטה" היא הגדרה טובה ככל הגדרה אחרת. אני אומרת משהו על ה-איך, והאופן שבו ה-איך מכונן, לפחות במידה מסוימת, את ה-מה.
