תוך כדי קריאה וכתיבה, אני מוצאת את עצמי שואלת מה נכון ורלוונטי לפרסם כאן. פעם, כשניהלתי בלוג בישראבלוג כמו כל עם ישראל, המטרות היו ברורות (אך גם עמומות יותר). רציתי להיות נקראת. רציתי להיות פופולרית. רציתי גם לכתוב - אבל הכתיבה הייתה משנית לעצם הנראות, ליכולת לצבור סטטוס כתוצאה מההיקראות.
כמעט עשרים שנה משם, פה בכלוב (ואחרי טבילת אש בעולמות הסושיאל), נראה לי ברור מאוד שההיקראות היא... לא בלתי חשובה, אבל לא הכי חשובה. הכתיבה היא המרחב הפנימי שאנחנו מייצרים בצוותא, אבל הרבה פעמים היא מיועדת לזוג עיניים אחד בלבד, או לזוג עיניים לא ספציפי אבל מאוד פרטיקולרי. על מתן ערך אין מה לדבר. לא שזה רעיון גרוע, זה פשוט הרבה פחות חשוב. שולי ביחס ליכולת לעבד את הפנטזיה לצד א.נשים אחרים.
במעבר חד לכאורה (אבל שתכף יתחבר): התבקשתי לבחור יצירה אחת לשלוח למר מכותב. איך לבחור יצירה אחת? כולן היו בניי. מה אתה מעדיף? ארוך, קצר, דרמה או קומדיה או שירה מחורבנת?
הוא רצה שאבחר אני.
כאן חשבתי לעצמי, אה! פיצחתי את השיטה. הוא רוצה לדעת מה אני רוצה להציג לו. בסדר, אשבור על זה את הראש ואחזור אליו.
אח"כ שמתי לב שהוסיף שלא אחשוב עליו. כן - מאוד סביר.
בכל מקרה, מעבר לנטיה הקבועה שלי להסתבך עם עצמי בלופים שלא לצורך, הנקודה היא כזאת. כתיבה - בכל מקום שבו היא חינמית - היא הדבר הזה שהכותבת מעידה על עצמה. היא המרחב המשותף שהיא מייצרת עם הקוראים (והאופן שבו היא נותנת להם להתערבב איתה).
לבחור סיפור זה בהכרח לומר על עצמי משהו. כמו לכתוב בבלוג. רק המדיום קצת אחר.
ואם כבר מדברות על כתיבה, אם יש כאן כתיבה מעניינת של שולטות, אשמח להפניות. נתקלתי בבלוגים מעניינים של שולטים ובלוגים מעניינים של נשלטות ונשלטים, אבל את השולטות כנראה אני מפספסת. או שפשוט אין ביניהן גרפומניות.
