כבר נתקלתי ביותר מנשלטת אחת שמדברת על הישלטות כהתאיינות. אני חושבת שבפנטזיה הייתי רוצה להיות subjected. סובייקט שהערך שלו נגזר מהיחס ביני לבינו: מהמשמעות שהוא מעניק לי.
זה קצת דומה לטענה שנשלטת מצויה תמיד בסופר-פוזיציה עד שהשולט יאמר לה מיהי ומהי (זה היה ניסוח ממש יפה ושכחתי באיזה בלוג קראתי אותו. סליחה ואם למישהו יש לינק – לנקקו אותי ואוסיף). זה דומה גם לטענה המפורשת לפיה הישלטות היא התאיינות.
אבל.
*
אם מטיילות רגע לקאנט-הגל-מרקס, אל הטענה לפיה ההכרה מכוננת את ההוויה (וסליחה אם אני מבלבלת כאן ניסוחים), קל מאוד לראות איך מגיעות – גם כאן – למושג האחרות. במיוחד הביטויים שלו בשיח הפוסט-קולוניאלי. אני רוצה להיות יבשת זרה, עם חופים לבנים, ים טורקיז ונהרות של חלב קוקוס, ועד שלא יבוא הכובש, אישאר מחוץ לעולם.
טרה אינקוגניטה.
*
האחר הוא כל מה שהאני איננו. הוא הלא-אני.
הפריפריה. השוליים (הערבי, האישה, הטראומה. הזר שהתערב בתוכי והשאיר רק זרע). אולי אנחנו רוצות להיות subjectified כדי להיות חלק מהשיח.
אולי אנחנו רוצות להישלט כדי להיות חלק מהעולם.
(וזאת, רבותיי, הסיבה שחצי עולם מתעקש שפילוסופיה קונטיננטלית זה חרטא).
