לפעמים אני חושבת שאני מקולקלת.
כתבתי למישהו (פעם, מזמן, לפני שלושה שבועות?) שאני לא מסוגלת לדמיין סקס ונילי. זה כמו לפנטז על דמויות של דיסני מקיימות יחסי מין.
איכס.
וכל זה נכון, אבל ככל שאני חושבת על כך, אני הולכת ונוכחת שאני לא מסוגלת לדמיין אינטימיות ונילית. אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי חשופה בפני מישהו שלא אוהב אותי מדממת ולא אוהב את העובדה שאני אוהבת לדמם.
אני לא בטוחה שזה BDSM. כשאני שמחה ומאושרת ו-dare I say it, מאוהבת (?) – אני בטוחה שכן. אני בטוחה שזה משהו שקיים בעולם, שהוא מותר, שהוא לגיטימי. שיש דרך להיות עם אנשים דרך הפצע ולא סביבו.
כשאני חוזרת אל הקרקע (אל הנוירוזות – אל השעמום נטול השכנוע העצמי, אל החרדה המבעיתה, אל המקום הזה שבו אני לא רוצה שום דבר, בטח לא אם הדבר רוצה אותי בחזרה) -
אני די בטוחה שלא. ושאני דפוקה. שכל המילים וכל הג'סטות השתברו בעד מנסרה וקראתי אותן להנאתי, כרצוני. עצמאיות וקלילות כאיילות וחופשיות מקונטקסט. כי המחבר מת והכול הרבה יותר נפלא בראש שלי.
פרט לזה שהמחבר חי. ולפעמים נדמה לי שאני נמסה מרוב געגועים ולפעמים נדמה לי שהמצאתי את הכול, כולל את עצמי, כדי להיות חיקוי חיוור של מציאות ספרותית.
