אני חושבת שבגדול, הבעיה שלי עם BDSM ומערכות יחסים (כלומר, אחת מהבעיות שלי, אבל בואו נתחיל באחת, אחרת אף פעם לא נצא מכאן), היא שבקשר תמיד יש איזשהו אלמנט של פנטזיה. זה במיוחד בולט ב-BDSM כי המרחב שדורש מאתנו לתחזק אמת פיקטיבית (היינו, אמת שאמיתותה תלויה בנכונות שלנו לתחזק אותה בראש, כהסכמה הדדית, בניגוד ל... נניח, שולחן, שאפשר פשוט להתנגש בו במציאות), הוא הרבה יותר גדול. וכדי להחזיק אמת פיקטיבית צריך אמון. וצריך לפחות מידה מסוימת של קרבה. וצריך לעבוד קשה בלרצות משהו לאורך זמן ולא להידרס על ידי עצם העובדה שאת רוצה, עד לנקודה שבה את מוחקת את עצמך מהעולם. בקיצור, צריך להיות הרבה פחות שרוטות ממני.
במיוחד בשנים האחרונות התשוקה שלי להתערבב בחיים היא פאסיבית במקרה הטוב. נגטיבית במקרה הרע. אני... לא בטוחה למה אני כותבת את זה. אולי בניסיון לאחוז משהו בכוח.
