אני די בטוחה שהתשוקה העיקרית שלי בחיים היא להיות involved. שלשום שוחחתי עם מישהו שחיבב מאוד (כך נדמה לי?) את אנוכי הלא-מעורבת. זה היה... נעים באופן מרוחק. הוא אמר שלרצות מישהו שיאהב אותי על כל חלקיי המדממים (הודות לחלקים המדממים), דומה ללחשוק במישהו שיאהב - היפותטית - את היותי קורבן אונס. וזה חולני.
הייתי משועשעת (כי מה מבדר יותר משולט שנהנה להפוך אותך על הגריל ונהנה מהעובדה שאת נהנית, אבל מתחלחל למחשבה שאולי להנאה הזו יש ידיים ורגליים במציאות). בסופו של דבר אמרתי לו שאני לא רואה את הדברים כמוהו. אדם הוא תבנית נוף מולדתו. מותר לי להיות שרוטה ונאהבת. מותר לי לאהוב את העובדה שמתחרמנים כשאני בוכה.
(באמת, בכיתי באושר רק מלשמוע את זה).
אבל אמרתי שאנוכי הייתה לא מעורבת ובשלב מסוים - רציתי להיות מעורבת. כי הוא היה מעניין והיה לי מעניין ולא-נעים בדרך נעימה עד מאוד. ואז חששתי. כי... טוב. הוא מחבב את אנוכי הלא-מעורבת. מי אני שאקום ואהרוס לו את הפנטזיה. בכלל - אני חושדת שחלק גדול מהפנטזיה המאוד לא-קונקרטית הזו, להתבשל על גחלים לוחשות, כרוך ב... איך להגדיר את זה? להיות מושא. להיות כלי קיבול למשמעות חיצונית. לפנטזיה של מישהו אחר. הוא יפנטז אותי, והוא יפנטז אותי מספיק חזק כדי שארגיש נוכחת בעולם.
או יפרק/יקלף/ישסף אותי כך שארגיש. משהו.
אני אוהבת גברים מעורבים. אני אוהבת אנשים מעורבים - נקודה. וזה התחבר לי בסוג של יחס הופכי לסיפור (אליו התייחסתי בפוסט הקודם). זה שגיבוריו מחזיקים לכל אורכו במבט אירוני. כבר בגיל עשרים ומשהו ידעתי שהיעדר ציניות בגברים מדליקה אותי. אני לא יודעת לתחזק את העניין שלי בחיים בעצמי - יבוא מישהו ויתחזק אותה עבורי.