אם היו עינויים

מבוסס על המטפל מאת פרלין המוכשרת, כך שאם תראו אלמנטים דומים מלבד פסיכולוג ומטופלת, זה ממש לא במקרה!
להתחלה

*

"זה נשמע שהיא רוצה בטובתך."

לא. היא לא מאמינה. המטפל מגן על ענת.

"חשבתי שאתה רוצה בטובתי."

"זה לא סותר."

"אבל ברור שזה סותר! או שהיא יודעת מה טוב עבורי, או שאתה. אלה פחות או יותר שני דברים שונים. אתה אומר שאני..." היא נחנקת. "אתה רוצה שאני אלך ואלשין עליך למה-שמם-"

"לא." הוא נשמע פסקני. "את לא תעשי את זה, כי את ילדה טובה."

"אבל אולי... אולי אני צריכה לעשות את זה?"

המטפל נאנח. הוא לא נראה מפוחד או מוטרד, אבל פניו עוטים ארשת דאוגה. "את נסערת. ואת מבולבלת. עשית התקדמות גדולה, יצאת מאזור הנוחות שלך – ואני גאה בך. אבל זה לא היה לך פשוט, ואני חושב שאת צריכה משהו שיקרקע אותך." הוא פותח בזריזות את הכפתור של מכנסיו. "בואי."

היא קמה. ניגשת אליו.

"לא כאן. אני לא הולך להפליק לך. פה, בין הרגליים שלי. שבי על הארץ. יופי, ילדה טובה. פה גדול-"

זין זה איבר מכוער. היא ונועה די מסכימות על זה. ענת חולקת עליה. ענת חשבה שלטל הבן יש זין יפה ומדי פעם היא מספרת לה על איברים שמצאו חן בעיניה (ענת אוהבת גברים לא נימולים. לשירה פשוט אין מספיק ניסיון כדי לגבש העדפה). בגדול – זה פשוט מוט בשר עם ורידים. לא מעניין מדי.

שירה גם לא כל כך אוהבת למצוץ. במיוחד אחרי שענת שכנעה אותה שזה שהיא שמנה לא אומר שהיא צריכה להסכים לכל דבר במיטה.

איתו זה אחרת. הוא ארוך ודי עבה, אדום-ורוד-סגול, שונה במובהק מצבע הזית של הבטן השטוחה שמעליו. לא בדיוק יפה, אבל טרנסנדנטי באיזשהו אופן: משהו גדול יותר ממנה וממנו.

חוצן. פאלוס. נקודת מגוז.

היא בולעת בכבדות, והוא מסמן לה להמשיך.

"אפ-אפ-אפ – זהירות עם השיניים—"

שירה מתנצלת. היא מכסה את שיניה כמיטב יכולתה, ואז סוגרת סביבו את השפתיים. זאת הרגשה מוזרה: זין בפה. יש בו כובד מסוים שגדול מהסיטואציה: הוא כאילו חי ונושם ומגיב לכל נשימה, לכל בליעה שלה. היא מרגישה מחוברת אליו: שירה לזין, למטפל, ובחזרה לשירה, באמצעות היד שמונחת על ראשה ומסמנת לה לבלוע עמוק יותר.

היא נחנקת, אבל הוא לא מרפה. "תנשמי מהאף. נשימה עמוקה-"

הדמעות זולגות.

"יופי."

היא מחכה שיתחיל לפמפם. שירה אולי לא מנוסה במיוחד, אבל היא גם לא בתולה. זאת לא המציצה הראשונה שהיא נותנת. אבל הוא רק מקרב אותה אליו יותר ויותר, בטנו מתכווצת עם כל בליעה שלה סביב ראש הזין. אפילו היד על ראשה דוממת.

שירה משתדלת לא להיחנק ולא לגמרי מצליחה. כשלרגע הוא משחרר אותה, היא נושמת עמוק, ואז מייד משופדת שוב.

"תעצמי עיניים. אל תחשבי. אני יכול לראות את הגלגלים מסתובבים בראש שלך. את עכשיו רק חור. חור לזין שלי. זה כל מה שאת. את לא צריכה לחשוב, את לא צריכה לדאוג. רק להיות חור טוב."

חור טוב.

שירה היא חור טוב.

*

המחשבה הזאת ממשיכה לרדוף אותה גם מחוץ לקליניקה. היא רוצה לספר על זה למישהו. היא רוצה לחלוק עם מישהו את התחושה הזאת: שהיא כלום, צל, חור. בית בליעה לזין שלו, שהוא מרכז העולם והיא העננים הרכים והאדמה והשמים שמסביב. שכל המשמעות שלה נגזרת ממנו.

היא צריכה לספר על זה למישהו. ענת היא לא אופציה. היא שוב נסעה לחו"ל מבלי לידע את שירה (שירה גילתה על כך רק כשהתקשרה אליה וענת התעצבנה, כי היא כבר על המטוס ולא יכולה לדבר כרגע). בצר לה, שירה מנסה את נועה.

"אני לא כל כך אוהבת למצוץ," נועה מהרהרת. "כלומר, אם נעים לנו יחד. והוא יורד לי וזה הדדי. במקרה כזה אני אתן לו גם. היה לי חבר... את זוכרת את אלעד? הוא רצה שאני 'אתגמש קצת' בשבילו."

היא זוכרת. אלעד ציפה מנועה למתוח את הגבולות שלה במיטה כדי לרצות אותו. כי ככה עושים עבור בני זוג. מתפשרים. מתגמשים. מכילים באופן חד-צדדי.

"זה לא התאים לי." היא מושכת כתפיים. "אבל אם זה מה שעושה לך את זה – לכי על זה. אולי הייתי צריכה להכיר אותך לאלעד."

אלעד היה אזרח עובד צה"ל, השתכר בשמיים וגם חתיך אש. תכלס – כל הגברים שנועה יצאה איתם יכלו להיות דוגמנים. שירה נחנקת מעט למחשבה, למרות שקצת החמיא לה שנועה מניחה באגביות כזאת שאלעד היה רוצה להיכנס איתה למיטה.

יותר מאוחר, אחרי המקלחת, היא מתייצבת מול המראה בחדר שינה ולאט לאט פותחת את החלוק. בטן מקומרת. ישבן בשרני. שיער בצבע חום עכבר ממסגר כתפיים עגולות. וחזה ענק, עם סימני מתיחה בצדדים, נופל ונופל ונופל. כאילו אפילו הציצים שלה מתים לברוח ממנה.

*

"אני שונאת את החזה שלי. אני רוצה לעשות ניתוח."

"לא."

שירה מתרוממת. ממצמצת. הוא אף פעם לא נחרץ כל כך.

"הם מכוערים. כמו עטינים של פרה. הם גורמים לי להרגיש כמו פרה." עמוק בפנים היא כבר יודעת שהוא יעשה מזה צימעס. אבל לא אכפת לה. היא שונאת את החזה שלה, ובאותה נשימה היא רוצה לשמוע אותו מדבר עליו. מתייחס עליו.

מתייחס אליה כאל.... מישהי שיש לה סקס אפיל. אובייקט מיני, אבל בקטע טוב.

"פרה," הוא חוזר ואומר.

"כן. ענקית ומגושמת. פרה."

הוא מסתכל עליה באריכות. "אני לא מכיר פרות שיושבות בכורסה."

"טוב, כי הן פרות-"

"אני גם לא מכיר פרות שיודעת לדבר," הוא קוטע אותה.

"אבל-" היא מסתכלת ימינה ושמאלה. איך היא אמורה...?

"איך עושה פרה, שירה?"

"אה. מו. פרה עושה מו...?"

"כן? ככה פרה עושה מו? אני לא חושב שאי פעם פגשתי פרה שאומרת מו. למה את עדיין יושבת? מה אמרנו על פרות?"

אנחנו לא אמרנו כלום, היא חושבת בזעם כשהגוש המוכר מתמקם בגרונה. אבל אצבעותיו מטופפות בעצבנות על ירכו ושירה עוזבת את הספה באיטיות. נופלת על ארבע.

"בואי-" הוא מסמן לה. "זמן לבדוק את העטינים שלך-"

"אני לא—"

"את צריכה שאחסום לך את הפה?"

שירה ממצמצת את הדמעות. "מוווו." בכי. "מוווו." היא בוכה עוד קצת. אם זה לא היה מחריד, זה היה מצחיק. תיאטרון אבסורד.

*

השדיים שלה – העטינים שלה – עדיין כואבים אחרי הבדיקה. הוא צבט בפטמות ומשך וסובב, ובכל פעם ששירה העזה למחות, העיף לה סטירה מצלצלת.

הכול אדום, יש לה גם כמה סימנים כחולים והיא די בטוחה שאפשר לראות שהיא חטפה כמה סטירות רציניות. או לפחות שהמוח שלה לא לגמרי במקום – אחרת אי אפשר באמת להסביר את מה שהלך שם.

את חייבת להחליט, היא מודיעה לעצמה. או שאת בקטע, או שאת לא. הרי ברור שיש פה קטע. ברור שזה לא טיפול. ברור שזה... משהו. משהו אחר.

שירה מוכנה לשקול את האפשרות. מוכנה להודות שהיא בקטע. אבל... היא לא חושבת שתזכה לאותו יחס מצד המטפל. כי גבר כזה יכול לקבל את שירה כלקוחה וכצעצוע וכחור – אבל היא לא חושבת שהוא יסכים להודות שיש ביניהם משהו.

פתאום היא שונאת אותו. לא מסוגלת לחשוב עליו בכלל. היא שולפת את הטלפון ומתקינה שוב את הטינדר שמחקה לפני יותר מחצי שנה. תוך עשר דקות היא מקבלת ארבעה מאצ'ים. אחד אפילו נראה ונשמע סביר. הוא לא כותב "חחחחח", לא מנסה להזרים אותה ואפילו מספר על עצמו ברהיטות. שירה מקשקשת איתו והם קובעים להיפגש בעוד כמה ימים. לדרינק.

קוראים לו ינון.

*

"אני חושבת שהגיע הזמן שאני אנסה לצאת לדייטים," היא זוקרת את סנטרה בפגישה של יום שלישי.

"למה את חושבת ככה?"

כי אני מקווה שתגיד לי לא. היא רוצה לומר ולא אומרת. במקום היא מנופפת בידיה. מניחה לציצים שלה להיטלטל מעט. "הינה, אני מוכנה. אני מרגישה נוח עם עצמי."

"מממ. באמת? בואי נבדוק את זה- בואי. בואי."

היא מתקרבת בזהירות.

"על ארבע, בבקשה. פנים ברצפה."

זאת הפעם הראשונה שהוא מבקש ממנה לעמוד ככה.

"רגליים."

היא מפשקת. וזה משפיל ונוראי, אבל איכשהו גם מחרמן.

"הממ."

היא שומעת אותו מתרומם. את ציוץ סוליות הנעליים שלו נגד המרצפות, ואז על השטיח. מקיף אותה. ואז מתמקם מאחוריה. רוכסן נפתח, ואז שתי אצבעות מגששות בתוכה, ללא הכנה מוקדמת.

"איך זה?"

אצבעותיה מתאגרפות לתוך השטיח.

הוא מתנשם. מרחיב אותה בתנועת מספריים, בכוח. זה כואב.

היא אומרת לו את זה.

"עדיין בטוחה שאת רוצה לצאת לדייטים?"

היא לא בטוחה בכלל. לא בכך שהיא רוצה. היא רק בטוחה שזה הדבר הנכון.

אחרי שהוא גומר עליה, סוגר את הריצ'רץ' וקם על רגליו, הוא אוסר על שירה להתנקות. "ככה את הולכת הביתה."

אז מה, הוא כמו כלב שמסמן בעלות? אולי הוא רואה את  השאלה בעיניים שלה. כי הוא נועץ בה מבט מאיים ושירה בולעת את המילים.

גם לא ממש מתחשק לה לחטוף סטירה.

*

בחמישי בערב היא נפגשת עם ינון. הם קובעים להיפגש על נורדאו ומשם להמשיך לפאב שינון הציע. מזג האוויר נחמד – קריר, אבל לא קריר מדי. שירה לובשת שמלה שמדגישה את מה שצריך ומטשטשת את מה שצריך, והיא מרגישה די טוב עם עצמה כשינון מופיע, מציג את עצמו ונותן לה חצי חיבוק.

הוא בחור חכם. אקדמאי, למרות שהוא בכלל עובד בהיי-טק. הם משוחחים – ינון מספר לה שהוא מתגעגע למחקר ומספר על הדוקטורט שלו, ושירה מספרת על העבודה שלה ועל המוצר שהם מפתחים. ינון שואל שאלות אינטליגנטיות ושירה נהנית לשוחח איתו. בסיום הפגישה היא מרגישה איתו מספיק בנוח לתת לו ללוות אותה ברגל הביתה והוא מביע רצון להיפגש שוב.

"הוא חמוד. אני חושבת שהוא חיבב אותי."

המטפל לא נראה מרוצה. בכלל.

"אמרת שהוא לא ניסה לנשק אותך."

"הוא היה ג'נטלמן."

המטפל משעין את ראשו על כף ידו. המבט שלו נדמה להביע ספק בדבריה של שירה, אם לא באינטליגנציה שלה.

"אל תביני אותי לא נכון. זה טוב שאת מנסה."

"אבל...?"

הוא מהרהר לרגע. "אבל... אני חושב שנצטרך להיות עם היד על הדופק."

*

היא נפגשת עם ינון שוב, כעבור יומיים. הם יוצאים לסרט ואז לבית קפה, הוא מתעקש לשלם עליה (שירה מרשה לו), ואחר כך מתמזמזים במשך שעה ארוכה על הספה שלה.

"אני חושב שבפעם הבאה, תסיימי את הדייט מחוץ לבית."

"אבל- דייט שלישי—"

היא מצפה ממנו לאיים באיזשהו אופן. לשאול איך היא מצפה מבחור שאיתו היא קופצת למיטה לקחת אותה ברצינות. לרמוז שהיא זנזונת. הוא לא טורח (שירה לא בטוחה איך לקרוא את היעדר התגובה. האם הוא נוטש את כללי המשחק או מארגן אותם מחדש או... מה בדיוק). אבל המטפל רק מרים גבה, ושירה משפילה את עיניה עוד יותר.

"לא," הוא מהרהר לעצמו. "את תיקחי אותו לשירותים במסעדה שתצאו אליה, ותבקשי למצוץ אותו."

"מה?!"

"אה. עיקר שכחתי. את לא תגמרי איתו. לילדות רעות לא מגיע לגמור."

*

עד כאן. היא עוזבת את הקליניקה בטריקת דלת. זה לא ש"לא לגמור" זה כזה עונש. אז שירה לא תגמור שבוע. מי יישמע. ביג-דיל. כשהיא הייתה ממש בדיכאון היא לא גמרה גם חצי שנה. אז שירה לא תגמור. זה באמת לא האישיו. היא אפילו מוכנה להשלים עם ההנחיות שלו. אולי. זה יהיה מביך בטירוף ואין לה מושג איך – אם בכלל – היא תעשה את זה. הנכונות לתת לו לתמרן אותה מעוגנת איפשהו בגבולות הלא-מדוברים ביניהם. זה לא בסדר, זה לא בסדר בכלל (כאילו שכל הדברים האחרים שקורים כאן הם סבבה, כן?), אבל שירה מוכנה לפחות לשקול את ההתפתחות הזאת.

היא לא מוכנה להיות ילדה רעה.

עד כאן.

שזה קצת מצחיק, כן? זאת לא עצם ההתרסה נגדו. וגם לא העובדה שהוא ממסגר את ההתנהגות שלה כמרדנית – לפחות לא רק זה (וזה בהחלט מעליב). מרתיחה אותה העובדה שפתאום הוא קובע גבולות חדשים. משנה את המשחק בלי לעדכן אותה. בלי לבקש את הסכמתה.

כי הסכמה זה א'-ב' של... הכול בערך.

בינה לבין עצמה היא מזמנת את ענת, שתגיד לה שלא הייתה כאן שום הסכמה ועל מה שירה מקשקשת, כל מערכת היחסים הזאת דפוקה והזויה, הוא מנצל אותך, הוא פרקטיקלי פושע וצריך לשבת מאחורי סורג ובריח. אז מה אם הוא קרא לך ילדה רעה.

הוא אפס. הוא כלום. ילדה רעה זה כולה ביטוי. אז בסדר, לא היית טובה במשחק המטורלל הזה שאתם משחקים ביניכם. אין לזה שום משמעות.

אין לזה שום משמעות...

פרט לכך שיש לזה משמעות. היא... לא בדיוק מרגישה אשמה. אבל היא מרגישה שלקחו ממנה משהו. את שביעות הרצון שלו ממנה. את היכולת להשקיף על עצמה בעד עיניו ולראות מישהי ראויה וסקסית ונחשקת. מישהי שהוא מחבב.

מישהי שחשובה לו.

היא רוצה ממש להתקשר לנועה ולענת ולשאול אם היא חשובה להן. אם הן אוהבות אותה. אבל זה לא אותו הדבר. היא לא יכולה ולא רוצה להיות חשובה לנועה ולענת כמו שהיא חשובה למטפל. זה לא זה.

שירה תוהה אם הוא יקבל אותה שוב, אחרי האופן שבו עזבה את הפגישה. היא תוהה אם היא רוצה שיקבל אותה שוב. אולי עדיף...

אולי מוטב לחתוך את זה כאן. המפלצת עדיין קטנה ושקטה ועייפה מכדי לנשוך.

*

ביום שישי היא נפגשת עם ינון. היא קנתה בושם חדש למרות שממש לא התחשק לה (למעשה, היא קנתה אותו בגלל שלא התחשק לה) וינון אומר שהיא מריחה נהדר. הם מטיילים ברגל לאיטלקית הקטנה שינון בחר עבורם, מסכימים על מנת פתיחה אחת ואז – כששירה לא מצליחה להיסגר על עצמה – מזמינים שתי מנות פתיחה נוספות. למנה העיקרית ינון אוכל ניוקי ושירה אוכלת סלמון, ואיפשהו בין העיקריות לקינוח, היא מנסה לפתות אותו לשירותים.

ונכשלת. כי מי לעזאזל מזמין בחור למציצה בשירותים בדייט שלישי. מאיפה להתחיל בכלל: היא ניסתה לדמיין לעצמה סצנריו הגיוני שמוליך מהשולחן, לתא השירותים, למציצה, ורק הרגישה יותר ויותר מטופשת. בסוף היא מוותרת לעצמה (זה ממילא לא משנה. עידו בחיים לא יסכים לקבל אותה שוב), מזמינה קינוח ואז מזמינה את ינון אליה הביתה.

ושם היא מוצצת לו.

"רגע... אבל מה איתך?"

"זה בסדר. אני לא רוצה היום."

ינון, שרוע על הספה של שירה במכנסיים פתוחים ואיבר משתלשל לימין, מהמהם מעט ומרים את עצמו. הוא מושיט יד אל שירה, מושך אותה אליו, והיא נותנת לו לנשק אותה. נשיקות ארוכות, איטיות, בפה פתוח.

אחרי כמה זמן הוא מתקשה שוב ושירה מוצצת לו שוב – היא בכל מקרה ילדה רעה, מה זה משנה? עכשיו הוא עקשן יותר. לא יתכן שרק אני. גם את. גם לך מגיע.

אבל שירה – מגמגמת ומסמיקה – מצליחה להדוף אותו. היא לא רוצה. זה בסדר. היה מדהים. מעיף מבט לכיוון חדר השינה. היא מניחה שמבחינתו אפשר לסגור את הלילה, אבל... היא לא קיבלה אישור. היא בכלל לא הייתה אמורה להזמין אותו פנימה!

"אני מתנצלת, אבל..." שירה בודה תירוץ על כך שקשה לה לישון עם אנשים, היא עדיין לא מרגישה שהם שם. היא בטוחה שאפשר להריח את השקר, אבל ינון מתרצה, מנשק אותה לפרידה ואמר שהוא לא יכול לחכות לראות אותה שוב.

*

"לא הייתי בטוח שתגיעי."

המטפל... טוב, דבר ראשון, הוא לא נראה עצבני, ושירה הייתה כמעט בטוחה לגמרי שהוא הולך להיות מעוצבן. למעשה, היא הכינה את עצמה לעימות, רשמה לעצמה בראש את כל הטענות שתטיח בו ואפילו דמיינה איך היא עוזבת את הקליניקה – הפעם לתמיד.

זה היה האור הירוק שלה. זאת הייתה הדרך החוצה ממחילת הארנב.

אבל הפסיכולוג עדיין יושב ברישול נינוח על הכורסה, זרועות על המסעד, פנים פתוחים. זה בוודאי עוד טריק.

כל המניירות בארסנל שלו הן טריקים. אבל הוא הוא מחייך אליה. מזמין אותה לשבת. היא מחכה. ממתינה שיגיד עוד משהו, אבל... לא הפעם. בדרך כלל השתיקות המכוונות שלו מרגיזות אותה. הפעם היא משוכנעת שזה מגיע לה.

"פגשתי את ינון."

הוא מהנהן. מסמן לה שהוא מקשיב.

"הלכנו למסעדה. ואז הוא בא אליי."

שקט.

"מצצתי לו. פעמיים. אבל לא גמרתי!"

אין תגובה. היא מחליטה לשתוק בחזרה. לא שזה אי פעם עובד לה. אפילו לפני שהם התחילו את הסידור הזה, השתיקות שלו תמיד שיחקו לה בראש. תמיד גרמו לה להישבר ולפלוט את כל מה ששירה תכננה בינה לבין עצמה להסתיר. היא חורקת שיניים ומחליטה לחכות עוד קצת. אבל הוא עדיין שותק.

"אין לך מה להגיד?"

"את מספרת לי על הדייט שלך. אני מקשיב. מנסה להבין איך הרגשת."

"איך הרגשתי?" היא מתאפקת לא לירוק את המילים.

"אני מניח שאם את מספרת לי על הדייט – יש לזה סיבה."

כן! היא מתוודה בפניו. סלח לי אבי כי חטאתי. הינה אני מגישה את צווארי או את התחת שלי לעונש. רק שיגיד שהוא מבין וסולח והם בסדר. אבל הוא כאילו נכשל לתפוס לאן היא מוליכה אותו. נכשל למלא את חלקו בעסקה.

היא שותקת עוד קצת. ועוד קצת. המטפל מחייך אליה בעידוד. איזה בנזונה. אוף!

התסכול גורם לה לרצות לפרק משהו. או לבכות. או... היא לא יודעת מה. היא מתעסקת באמרת החולצה שלה. מורטת חוט. מתכווצת כשהיא מקלקלת את המרקם העדין של הסריג. רק כשהמטפל מציע לה טישיו היא מבינה פתאום שהיא בוכה.  

"אני מצטערת."

הוא ממצמץ באיטיות. כמו חתול. "על מה את מצטערת?"

*

שירה מצטערת על הרבה דברים. היא מצטערת שסירבה לתת לשני מב' 1 את קלמר ברבי שלה ואז זכתה לעבור חרם במשך מחצית מכיתה ב'. היא מצטערת שהיא כל הזמן שוברת את הדיאטה ואת ההבטחה להתמיד באימונים. היא מצטערת שיש התחממות גלובלית והיא כבר לא תזכה לראות את שונים המחסום הגדולה.

"זה לא הוגן."

"אני מצטער." הוא באמת נראה כאילו הוא מצטער בשבילה. "אבל את יודעת שהחיים לא הוגנים. אני לא חושב שאעשה לך טובות אם אעמיד פנים שזה לא המצב."

"מה אני צריכה לעשות?"

פתטית. היא חושבת לעצמה. עלובה וטיפשה ופתטית.

הוא חוכך בדעתו. "אני חושב על זה. אבל בינתיים אני חושב ששכחת משהו." הוא מחווה בראשו לעבר היד שפוכרת את בד החולצה.

סומק מכתים את פניה.

היא שכחה את מקומה.

*

הוא רוצה לדעת איך שירה מרגישה לגבי זין בתחת. היא מושכת מעט בכתפיים. היא לא... זה לא משהו שהיא מתה עליו. זה לא היגייני. וזה כואב. היא הסכימה פעם, לחבר הרציני היחיד שלה. היא קיוותה שזה יגרום לו לרצות להישאר איתה. אבל זה היה כואב-

"מאוד?"

"לא. סתם לא נעים. אבל... זה לא היה כיף. והוא כל הזמן רצה ולא כיבד את זה שאני לא רציתי."

"בגלל זה נפרדתם?"

"גם."

המטפל מהנהן. "בסדר. לחי על הרצפה, תחת באוויר. בואי נראה איך אנחנו יכולים לעזור לך לחזור להיות ילדה טובה."

גם הפעם, היא נאבקת לא לבכות בקול רם. "ז..זה הע-עונש שלי?" היא מתייפחת בשקט כשהוא רוכן ויורק ישירות על חור התחת שלה.

"לא." חגורה. ריצ'רץ'-

היא כבר מצפה לזין, אבל הוא מתחיל באצבע, דוחף בעדינות, מעסה את הפתח, עד שהשריר ההדוק נכנע. הוא יורק שוב, ואחרי שהוא מפמפם בתוכה קצת, מוסיף אצבע נוספת. ואז עוד אצבע. זה... לא בלתי נעים. מוזר. מחרמן. לא בלתי נעים. רק אז הוא מחכך את ראש הזין שלו נגד החור, נותן למעט נוזלים לטפטף. מעט סיכון. יורק שוב.

"עכשיו."

שירה נושכת את גב כף ידה. זה לא בדיוק כואב, אבל... זה כואב. בדרך מתונה. מציקה. כואב בדרך שלא מונעת מהסיטואציה להיות מגרה להחריד.

המטפל מפמפם בזהירות, ואז, כשהוא כמעט צמוד לתחת שלה, נעצר. "לקבל זין זה אף פעם לא עונש." הוא נסוג לאחור ונועץ את עצמו בחזרה פנימה.

היא מצפצפת. בכאב או אולי בהפתעה. ואז בעונג, כשהוא כורך יד סביבה ומלטף לה את הדגדגן.

"ו...והעונש שלי?"

"אמרתי לך. אני עוד צריך לחשוב על זה."

*

בשבוע שלאחר מכן הוא מחכה לה כשעל ברכיו מונחת חבילה בשקית סופר-פארם. שירה מביטה בו בחשדנות כשהיא פושטת את הבגדים. היא רצתה להתקשר אליו לאורך השבוע. לשאול שוב אם הכול בסדר. אם היא שוב הילדה הטובה שלו. אבל לא זה סוג הקשר שיש ביניהם ו... היא לא מעזה. החשש מהעונש העתיד לבוא דיכא אותה. היא נפגשה עם ינון (פעם אחת. שוב במסעדה). והפעם הם חזרו לדירה שלו ושכבו ושירה גמרה.

ולא הפסיקה להרגיש אשמה לאורך כל אותו זמן. אשמה כל כך, למעשה, שבמקום להיעתר להזמנה להישאר, היא אספה את עצמה והלכה הביתה. כדי לבכות לבד בחושך (ואפילו לא באופן מטאפורי).

היום היא מתיישבת בזהירות. מודעת לכל הדברים שהוא מצפה ממנה. לא לשכל רגליים. לא להסתיר את עצמה. לא להתחצף.

"חשבתי הרבה, איזה מן עונש את צריכה לקבל." הוא עדיין נראה כנה וגלוי ו-הו, פסיכולוגים ששוכבים עם המטופלות שלהם? לא בבית ספרנו. מניאק.

שירה מסתכלת עליו בדריכות כשהוא מעביר לה את החבילה. "מה זה...?"

"תסתכלי."

מתוך השקית האדומה שירה שולפת... חבילת תחתונים סופגים לנשים...? וואט דה פאק? "מה...? מה אני אמורה לעשות עם זה...?"

"אז ככה. ביום שני בבוקר, לפני שאת יוצאת לעבודה, אני רוצה שתחליפי את התחתונים שלך בזוג אחד כזה."

"אבל אני לא... אין לי בריחת שתן. אני לא צריכה."

הפעם הוא מחייך, והחיוך שלו כמעט נראה מרושע. "את תצטרכי. כי מיום שני ועד הפגישה שלנו, את הולכת לעשות פיפי רק ב...תחתונים האלה."

"לא."

"לא?"

"לא, לא, לא!"

ואם לא די בכך, הוא מוסיף: "עדיין נשארה המשימה שנתתי לך בפעם הקודמת. את מקבלת ממני צ'אנס נוסף, שירה. אני רוצה לראות שאת באמת מסוגלת להיות ילדה טובה."

*

איכשהו, מולו, כל ה'לאו'-ים של שירה הופכים לכן. היא לא בטוחה מה זה אומר עליה שהיא אפילו לא מנסה להתקשר לענת. לא מנסה ליצור קשר עם נועה. להעביר למישהו מבחוץ את לולאת החבל שסוגרת סביב צווארה. לא. היא הולכת לטבוע בלב שלם ובידיעה מוחלטת ו...

לפחות היא יכולה להיות שלמה עם זה. אבל היא לא. הוא הופך את עצמו למרכז העולם שלה – והוא לא יכול להיות. היא גיגלה אותו. הוא נשוי (היא גם ראתה את הטבעת על האצבע). "אב לשלוש". שניים שיכולים כבר להיות באוניברסיטה, אבל גם בגן או ביסודי. הוא מרצה באוניברסיטה אחת לפחות. מוכר. מכובד. יש לו חיים שלמים מחוץ לפגישות השבועיות שלהם.

אז היא בוכה קצת. רק כדי להזכיר לעצמה שהעולם אולי ריק מרחמים, אבל לשירה יש מספיק רחמים על עצמה. לאחר מכן היא מחליטה בלב שלפגישה ביום שלישי הבא היא לא תלך. היא אפילו לא תודיע לו, לא תיתן לו הזדמנות לשאול אם הכול בסדר ואם היא מעדיפה להזיז את הפגישה. היא פשוט... תיעלם. תתנדף לה מחייו, בדיוק כלעומת שבאה.

אבל בינתיים היא מתקשרת לינון וקובע איתו במסעדה (הוא מציע לגוון קצת. יש הופעה של השד-יודע-מי בזאפה, לא נלך?) אבל שירה מתעקשת. מסעדה איט איז.

*

עכשיו כשהיא מכירה אותו קצת ושכבה איתו כמה פעמים, הרבה יותר קל לה לפתות את ינון לשירותים – הרבה יותר קל לה להסביר לעצמה את הסיטואציה באופן שיהיה לפחות חצי-הגיוני. היא מוצצת לו וינון נראה הלום רעם ומרוצה ומאושר – ולא לגמרי מצליח להבין למה היא לא רוצה לגמור. או לפחות לגמור את הערב ביחד, במיטה.

"יש לי יום ארוך מחר. אני צריכה לקום מוקדם." זאת אני, זאת חד-משמעית אני, אתה בכלל לא קשור.

"בסדר. אבל תזכרי שאני חייב לך." הוא קורץ, וזאת מחווה כל כך דבילית שליבה של שירה יוצא אל הפסיכולוג: כולו מסודר, מאופק וצונן, יפה אפילו כשהוא מסיים לזיין אותה, יפה אפילו כשהוא מנגב עליה את הזין ומחליק אותו בחזרה לתחתונים. יפה כל כך שהיא פשוט לא יכולה להסתכל עליו מספיק.

כשענת שולחת לה מסר, שירה פשוט לא עונה. הקשר הזה, עם המטפל, תופס חלק כל כך נכבד בחיים שלה, שאין לה מושג על מה בכלל תדבר עם ענת. הן הרי לא יכולות לדבר על הטיפול. אבל שירה לא מסוגלת לדמיין את עצמה מעבירה ערב שלם על הספה ומקשקשת על העבודה והלימודים וטל הבן וטל הבת ומי אכל למי את הטייק-אוואי במשרד.

היא פשוט לא שם.

בסוף היא מתכרבלת לכדור ואומרת לעצמה דברים איומים. היא אומרת לעצמה שהיא מטומטמת. היא אומרת לעצמה שהיא חזרזירית ודוחה. היא אומרת לעצמה שאין פלא שרק ככה המטפל יכול לרצות אותה.

והכוס שלה מתכווץ עם כל אמירה והמוח מתערפל.

*

בבוקר יום שני, שירה מהססת. היא התעלמה משיחות נכנסות במשך כל השבוע. החזירה הודעות באופן ספורדי. ינון כתב שהוא דואג לה ותחזור אליו ושירה ענתה שזאת תקופה כזאת. וירוס של 24 שעות. המצב הביטחוני. זה תכף יעבור.

לעצמה היא כבר לא מנסה לשקר. זה לא הולך לעבור. לא בנקישת אצבעות. לא בלי שהיא תעשה משהו בנושא. מצידה, שירה חרמנית מכדי לחשוב באופן רציונלי. חרמנית ומסוחררת ומכורה. לו. לריח שלו. לזין שלו. למבט שלו, שמביט אותה וחופר אותה החוצה מתוך השריון שמגן עליה. מכורה לידיעה שמישהו – לא סתם מישהו, הוא – מכיר אותה מלפני ומלפנים, חושק בה ו... האם היא מסוגלת לומר את זה? חושק בה מספיק כדי לסכן את הכול בשבילה.

אז היא לובשת את התחתונים הסופגים. ושורדת כמעט עד חמש בצוהריים. בחמש דקות לחמש, לא מסוגלת להתאפק יותר, היא רצה לשירותים ואחרי וויש מהיר על האסלה, מתיישבת בכבדות ומניחה לשתן לפרוץ. הישר לתוך החיתול.

כן. זה מה שזה. חיתול.

אחרי שהיא מסיימת להשתין, היא פורצת בבכי (שמחריש רק כשמישהי נכנסת לתא הסמוך). היא לא יכולה יותר להמשיך ככה. היא לא יכולה להמשיך לעשות את זה לעצמה. אבל היא גם לא יכולה להפסיק.

 

המשך