אם היו עינויים

אני לא ממש סגורה על הסוף, כך שהערות והצעות לשיפור תתקבלנה בברכה.

לקריאה מההתחלה

מבוסס על המטפל מאת פרלין המוכשרת, כך שאם נתקלתם באלמנטים דומים - זה ממש לא במקרה!

*

למוחרת, בוקר יום שלישי, שירה מהססת ארוכות מול הארון. התחתונים – החיתול – ספוגים בשתן ונדמה לה שענן קטן של צחנה עוקב אחריה לכל מקום. היא בוחרת מכנסיים רחבים במיוחד (איזה מזל שגזרות גבוהות ורחבות חזרו לאופנה!) ואז מסתירה הכול עם טוניקה.

החיתול הרטוב מתכווצ'ץ' לה בין הרגליים. מתריע על נוכחותו עם כל תנועה. זה לא ממש רציונלי, אבל היא משוכנעת שכל מי שמסתכל עליה יכול לראות. שהיא לובשת חיתול. שהיא השתינה בתוך החיתול. כמה פתטית אפשר להיות, היא חושבת לעצמה.

היא עולה על האוטובוס ומתיישבת בתוך החיתול. היא יורדת מהאוטובוס וצועדת בתוך החיתול. לקליניקה. ביציאה מהקליניקה יושב גבר צעיר ומעשן. היא תוהה אם אולי זה מטופל אחר, אבל היא לא שואלת כלום. היא מקדימה בכמה דקות ולמרות שהיא די בטוחה שלמטפל לא יהיה אכפת אם תיכנס, היא מתיישבת על הכורסה ומחכה שהוא יקרא לה.

"שירה."

הוא נאה במיוחד היום. משהו בצבע הסוודר, באופן שבו הג'ינס מונח עליו, שגורם לו להיראות מרושל-בכוונה, והו-כה-סקסי. והגבה המורמת – מוסיפה לסקס אפל.

שירה מתכווצת והכוס שלה מתכווץ ביחד איתה.

"מכנסיים," הוא מודיע, שנייה אחרי שהם נכנסים לחדר.

שירה תוקעת את העיניים ברצפה. הוא מצמיד אותה אל הדלת ונעמד מאחוריה. יד אחת סביב המותן, שנייה מרחפת על כתפה של שירה בזמן שהיא פותחת את הג'ינס ומשלשלת אותם למטה. ואז, בתנועה נונשלנטית, הוא תופס בגומי של החיתול ומציץ פנימה.

"הממ." היא מדמיינת אותו מקמט את האף.

"את חושבת שלמדת את הלקח?"

"כן, כן!"

"אוקיי." הוא נסוג מעט לאחור, לוקח איתו את החמימות היציבה של גופו. "ומה היה הלקח?"

"שאני, אממ-" היא מתאמצת לבלוע. "שאני ילדה רעה וצריכה להקשיב לך. לעשות מה שאומרים לי."

היד על מותניה נכרכת סביבה. מלטפת את בטנה במעגלים.

"ובשביל זה גרמתי לך ללבוש חיתול?"

יופי. עכשיו גם הוא מודה שזה חיתול.

"לא... אני. אני לא יודעת."

"גרמתי לך ללבוש חיתול כי התנהגת כמו ילדה קטנה."

"מה?" היא לא יודעת אם לכעוס או לבכות.

"ילדות קטנות לובשות חיתול כי הן לא יודעות לשלוט בעצמן."

שירה לא בטוחה אם זה יותר מטומטם או יותר מחרמן. כלומר, אם מישהו היה מציע לה – אי שם בחיים האמיתיים מחוץ לקליניקה – שהיא צריכה לשים חיתול כדי ללמוד שליטה עצמית, היא הייתה צוחקת. לא רק שזה דפוק, זה גם ההיפך מהגיוני. אבל האופן שבו הוא מציב את הדברים, הוודאות המלאה שבה הוא אומר אותם... מייצרת איזשהו היגיון כשלעצמה.

שירה בולעת ומהנהנת.

"את חושבת שעכשיו תוכלי לשלוט בעצמך?"

"אני..." היא רוצה להגיד שזה תלוי. אבל מפחדת שהדברים ייתפסו כחוצפה. "כן. מעכשיו אני אשלוט בעצמי."

"יופי." הוא מתנתק ממנה ופונה לשבת בכורסה שלו. "תתפשטי ונמשיך."

*

היא ממשיכה לצאת עם ינון. היכן שהמטפל מגביל ואוסר – ינון נותן ומרשה ומבקש עוד. הוא לא מבין למה שירה לא יכולה לישון אצלו היום. למה הם נפגשים למציצה בחניון ושירה חייבת להסתלק. הוא לא מבין למה לפעמים היא לא מוכנה לגמור.

"אני... זה מסובך."

הם יושבים בדירה שלה. הם שכבו (וינון גמר לה על הפנים, כי זה מה שהמטפל אמר), ואחרי שהיא חוזרת מהמקלחת, ינון יושב במרכז המיטה ונראה מוטרד.

"אני לא מבין אותך."

"למה אתה מתכוון?"

הוא בחור חמוד. נראה סבבה. לא כמו המטפל – אבל היי, יש גבול למה שאפשר לבקש. רעמת שיער חום. חזה שעיר. חיוך נעים. נעים לה איתו.

"אני מתכוון... טוב לי איתך. ואני חושב שיש בינינו משהו טוב. אבל... את לא איתי." והוא חוזר ואומר: "את לא איתי."

היא רוצה לספר לו על המטפל. ולא בטוחה איך לעשות את זה. איך להבהיר שיש בקשר שלהם צד שלישי בלי להבריח את ינון. הרי טוב להם יחד. שירה לא באמת תוכל למצוא משהו טוב יותר. יש לה מזל שמישהו כמו ינון בכלל מסתכל עליה.

"יש... מישהו." היא מעווה את פניה.

"מישהו?" מאחורי הארשת השקטה היא יכולה לראות התחלה של משהו. זעם. מצוקה. אי-הבנה.

"המטפל שלי. הוא נותן לי הוראות."

"הוא נותן לך הוראות מה לעשות במיטה?!"

שירה מהנהנת. "ואם אני לא עושה..." היא מושכת כתפיים.

"אז אני לא היחיד."

"לאלא!" היא ממהרת להניח יד על כתפו. "זה לא ככה עם המטפל! אתה הגבר היחיד שאני במערכת יחסים איתו. היחיד ש—"

"ש....?"

היא נאנחת. "זה מורכב. אני אבין אם זה לא מתאים לך יותר."

ינון מהסס. "אני אומר לך בכנות. זה לא נשמע טוב. זה בסדר אם את קינקית. אם אתם, אני יודע, אם הוא המאסטר שלך-"

"הוא המטפל שלי."

"את לא גורמת לזה להישמע יותר טוב. תראי," הוא אומר בסוף. "אני אוהב את מה שיש לי איתך. ואני לא אגיד לך שאני מרוצה לשמוע שיש עוד מישהו בתמונה. אבל... רק התחלנו לצאת. את לא חייבת לי כלום-"

"אני רוצה להיות איתך."

הוא מושך כתפיים. "אז אולי זה משהו שכדאי שתחשבי עליו."

*

"אני לא יודעת מה לעשות." היא יושבת על הכורסה, עירומה.

"את רוצה להרחיב?"

שירה מפחדת כל כך מהשיחה הזאת, שכשהוא שואל, הדבר היחיד שהיא רוצה הוא לקרוס לקרקע. להשתבלל בעצמה. להתאיין. היא רוצה לשבת על הרצפה, לרגליו, לתת לו ללטף לה את השיער ולא לנהל את השיחה הזאת.

"בואי." הוא מסמן לה. כאילו קורא את מחשבותיה. "שבי."

היא מתמקמת לרגליו. האם היא באמת יכולה להסתכן באמירה שתערער את המקום הזה? את הנקודה הספציפית הזאת בזמן ובמרחב, שבה הוא רוכן מעליה, אצבעותיה מברישות את שיערה. שבה הוא נראה... קשוב. כמעט אכפתי.

"סיפרתי לינון. על-" עלינו, היא רוצה לומר, ומתקנת, "עליך."

המטפל מהנהן.

"ואיך הוא הגיב?"

"הוא לא היה מרוצה."

"הגיוני."

היא רוצה להפציר בו לבחור. ליתר דיוק: להפציר בו להכריח אותה לבחור (להסכים להיות מישהו שהיא יכולה, לכתחילה, לבחור בו). אבל הוא ממשיך להקשיב. סקרן. אולי מהורהר.

"אני רוצה שיהיה לי מישהו."

"ואני רק מכין אותך למישהו הזה."

היא מרימה אליו עיניים. הוא נראה... היא רוצה – כל כך רוצה – לחשוב שהוא נראה מריר. אבל... סביר יותר להניח שהיא רק מדמיינת.

"אני רוצה שיהיה לי טוב." שפתה התחתונה רועדת. איכשהו, הרבה יותר קל לחשוב על עצמה דברים איומים ונוראים, לגעות עבורו כמו פרה, להשפיל את עצמה ולתת לו להשפיל אותה, מאשר להודות שהיא מעזה לייחל למשהו טוב יותר. הרי השפלה זה כל מה שמגיע לה. טוב, נורמלי, בריא – כל הדברים האלה נראים מחוץ להישג ידה יותר מאי פעם.

"אתה גורם לי לשנוא את עצמי. יותר."

היד בשערה נעצרת. משתתקת. היא שומעת אותו שואף בחדות ותוהה על מה הוא חושב.

"אני צריך לחשוב." הוא מתרחק. נאסף. "קומי. הפגישה שלנו להיום הסתיימה."

*

זה לא הוגן. זה לא הוגן-זה לא הוגן-זה לא הוגן. כל השבוע היא מחכה לפגישות איתו. כל השבוע היא חושבת על הרגע שבו תתפשט מולו. על הרגע שבו יגע בה וידריך אותה ויזיין אותה ויגרום לה לגמור. כל השבוע היא מפנטזת על החיבוק שאולי ואולי לא יהיה.

הוא לא יכול פשוט... לקחת את עצמו ממנה. ככה.

כשינון מתקשר היא לא עונה. היא שוב מסננת את ענת. היא לא עונה להורים. רק נועה, שמתקשרת ומתקשרת ומתקשרת (בוודאי כי אימא אכלה לה את המוח), מצליחה לגרום להחליק את המסך.

"היי."

"היי."

נועה נשמעת עליזה למדי. "הכול טוב?"

"כן. למה שלא יהיה טוב?" כי הכול חרא.

"את לא נשמעת..."

"אני קצת תשושה." היא באמת תשושה. היא סיימה לעבוד בשש ואז לקחה אוטובוס לפסיכולוג וזה ארך עוד שעה, ואז – בפאקינג תשע בערב! – היא סוף כל סוף הגיעה הביתה. "היה לי יום ארוך."

"אימא דואגת לך."

כן. היא יודעת את זה. שירה היא הבת הקטנה. התינוקת. הנאיבית. ברור שהיא לא מסוגלת להסתדר לבד בחיים. אז מה אם היא מרוויחה פי שלוש מנועה ואיתן ביחד.

"תגידי לאימא שאני אהיה בסדר. אני אתקשר אליה מחר."

"שירוש..." נועה מהססת לרגע. "אם יש משהו שאת רוצה לדבר עליו."

רוצה. לא יכולה.

"אני יודעת."

הן מנתקות. שירה נשארת לבהות במסך הטלוויזיה הכבוי.

*

השבוע ממשיך כרגיל. בערך. ינון ניאות להיפגש איתה. הם לא עושים כלום ויש ביניהם מתח, אבל עדיין כיף לה בחברתו. ביום שישי בבוקר היא מצליחה לתפוס את ענת ולקבוע איתה ("אם לא יהיה שום דבר דחוף," ענת מזהירה). הן נפגשות בראשון בערב ולמרות שענת רואה מייד ששירה בדאון, הן לא פותחות אף נושא רגיש.

בערב יום שני הטלפון שלה מצפצף. וואטסאפ ממספר שכמעט לא נמצא בשימוש. המטפל כותב לה לא להגיע.

מה-מה-מה??? שירה מתקשרת אליו בהיסטריה.

הם מנהלים שיחה קצרצרה. הוא עכשיו בארוחת ערב. תתקשרי מאוחר יותר.

"מאוחר יותר מתי?"

אבל הוא מנתק.

שירה מנסה שוב מאוחר יותר. הפעם הוא עונה. שירה רוצה לדעת אם הוא מעניש אותה.

"ממש לא."

אם בקליניקה היא לא מסוגלת לקרוא אותו, על אחת כמה וכמה בטלפון.

"אני... שירה." הוא מנקה את גרונו. "אני יודע שאני חייב לך הסברים."

"ו...?"

"תני לי זמן."

*

הימים עוברים. לאט. היא קמה בבוקר, הולכת לעבודה, עובדת-עובדת-עובדת, משתתפת במשחק הקבוע של מאיפה נזמין/איפה נשב, משתדלת מאוד לא להזמין קינוח ובדרך כלל נשברת עד הערב וקונה לעצמה משהו מתוק בדרך הביתה.

ינון אומר לה שהוא רוצה לדעת מה נסגר. שירה לא יודעת מה להגיד לו, אבל היא בעיקר מפחדת לצאת קירחת מכאן ומכאן, לפיכך היא אומרת שסיימתי את הטיפול (כן, בטח, טיפול). אני עכשיו רק שלך. הם חוזרים לצאת והסקס... בסדר כזה. היא אפילו לא בטוחה שינון שם לב שהיא לא לגמרי איתו. ובכלל, מה זה חשוב.

הוא מתייחס אליה יפה ואוהב לצאת איתה ואומר שנעים לגעת בה. יום אחד הביא לה פרחים, ובפעם אחרת ספר של הוצאה עצמאית שהוא מאוד אהב ורוצה שתקרא.

הוא חושב עליה. אכפת לו ממנה.

הוא לא כמו המטפל. אולי היא צריכה להקשיב לענת לשם שינוי. לדווח עליו לוועדת אתיקה. שיתמודד עם השלכות המעשים שלו.

אבל היא לא רוצה (היא לא יודעת מה תגיד להגנתה אם יחליטו לחקור אותה. זה לא הגיוני שלא יחקרו אותה, נכון?). היא לא רוצה לנקום בו. או לפחות: אם לנקום בו, אז לא ככה. היא רק רוצה שיהיה אומלל ועצוב בלעדיה ויבכה כל לילה וישאל את עצמו איך הוא נתן לה ללכת. היא שוכבת לצד ינון (היום הוא הביא בביישנות מברשת שיניים ושאל אם זה בסדר להשאיר אותה ליד הכיור של שירה) וחושבת על המטפל ושואלת את עצמה מי היא בכלל בלעדיו. מהי בכלל שירה כשהיא לא הפלסטלינה שלו. כשהיא לא חושבת את המחשבות שהוא שם לה בראש ואומרת את המילים שהוא שם לה בפה ומבצעת את המעשים שהוא הנחה אותה לבצע.

זה כל כך, אבל כל כך דפוק.

*

ביום שלישי, במקום לנסוע לפסיכולוג, היא נוסעת ישר הביתה. ה-142 שוב נתקע בפקקים והיא אומרת לעצמה שבאמת הגיע הזמן שתקנה רכב. רישיון יש לה מגיל שבע-עשרה, למה לעזאזל היא לא משתמשת בו? (המטפל היה אומר לה שזה בגלל שהיא לא סומכת מספיק על עצמה. אחרי ששמעה כל כך הרבה פעמים מההורים שלה שהיא לא מסוגלת לעשות כלום, שירה סובלת מחוסר-אונים נרכש).

היא לא יצר קשר כל השבוע.

היא לא אמורה לחשוב על זה.

מחר יש לה דייט עם ינון. ינון טוב אליה. היא יכולה לספר עליו לענת.

אבל היא חושבת על המטפל.

יש לו שם, ענת אמרה. שירה מנסה להגיד את השם שלו בראש שלה. עידו. עידו. עידו.

לא.

הוא עדיין המטפל.

היא יורדת מהאוטובוס בתחנה האחרונה ומטיילת לכיוון אלנבי, ואז מטפסת לאט לדירה שלה. היא עייפה ולא בכושר וכבר אין לה כוח לשבוע הזה. היא מורידה את החזיה ואז מחליטה להוריד גם את החולצה ובסוף צונחת על הספה כמו בטטה.

בא לה קולה, ואין לה אפילו כוח לקום. זין.

בטלוויזיה אין מה לראות. היא מעבירה לנטפליקס ואז לדיסני שנועה מתישהו שכנעה אותה להתקין ולשירה אין כוח לבטל את המנוי. היא נזכרת שהחליטה מתישהו לראות את אחת הסדרות של מלחמת הכוכבים. היא מפעילה את הפרק הראשון.

זה משעמם.

היא חצי ישנה ומורחת את הזמן עד למקלחת – אין לה כוח לקום, לפתוח את המים, לחפוף ראש. כל טרדות היומיום מרגישות בימים האחרונים כמו אוסף סיזיפי של מטלות בלתי-נגמרות. כמה דקות לפני שהיא מחליטה לקלף את עצמה מהספה, הטלפון מצלצל.

"אני למטה."

היא מסתכלת שוב על הצג. זה הוא.

מה לעזאזל.

"אני- עידו-" היא כמעט ולא קוראת לו בשמו. לא בתוך הראש שלה ולא מחוצה לו. "הייתי בדרך."

"חמש דקות, אני מחכה לך."

איך הוא יודע את הכתובת שלה? היא זוכרת שסיפרה לו פעם על הדירה – התלוננה על הנרקומנים שמשאירים מזרקים בכניסה לבניין. אולי אז...? האם זכר את הכתובת המדויקת, כל הזמן הזה...? המחשבה מחמיאה לה. מסחררת אותה. העייפות נמוגה ושירה מתלבשת בזריזות. מורידה את חולצת הבית, שמה חזייה, מחטטת כאחוזת-תזזית בארון שלה. מה ללבוש? מה ללבוש? הוא אמר חמש דקות. מה אם תאחר?

היא בוחרת את החולצה האדומה עם המחשוף הגדול. זו שענת תמיד מחמיאה לה עליה. מעבירה אצבעות בשערה ואז אוספת אותו לקוקו. אין לה זמן לצחצח שיניים אבל-

הטלפון מצפצף. היא בקושי מספיקה לבדוק מי זה (לא הוא, תודה לאל. סתם הודעת פרסומת מקורס חינמי ששירה פעם נרשמה אליו) לפני שהיא חוטפת את המעיל ויוצאת החוצה.

הכניסה לבניין שוממת. אולי הוא לא שם? היא מציצה בטלפון לבדוק כמה זמן חלף. הודעת טקסט. הוא מוסר לה כתובת מדויקת. חמש דקות הליכה משם, על הטיילת.

*

קר וחורף וגשם מזרזף מדי פעם, אבל רק תשע וארבעים. תל-אביב ממש לא הולכת לישון בקרוב. שירה חולפת על פני מסעדה ובית קפה וחנות סגורה לפני שהיא מאתרת אותו. הוא עומד בגבו אליה. האורות של הקמפינסקי זוהרים בשיערו.

היא לא רואה את הפנים שלו, אבל את היציבה הזאת, את הכתפיים האלה, אי אפשר לפספס.

"אה. אממ. עידו."

לידם חולף תלת-אופן ושירה נבהלת מעט, אבל הוא רק כורך יד סביב כתפה ומושך אותה הצידה.

זה מוזר. הוא אף פעם לא נוגע בה ככה. אבל היד שלו נשארת סביב הכתף שלה והיא... היא התגעגעה אליו כל כך.

היא לא רוצה להגיד כלום. לא רוצה להסתכן ולשבור את הקסם.

"בואי." לא שואל. אומר. מוביל אותם לספסל מול הגלים. הים של תל-אביב רגוע. אפילו באמצע החורף.

הם שותקים במשך דקות ארוכות, עד ששירה בולעת את הגוש בגרון. "אמרת לי לא לבוא."

הוא מהנהן. עדיין מרוכז בגלים שנעלמים כל פעם מחדש אל תוך החושך.

"אני חושבת שאתה חייב לי הסבר."

הוא מסכים.

היא רוצה להאיץ בו. אבל...

הוא לא בטוח מאיפה להתחיל. אולי מהיום הראשון שבו הופיעה בקליניקה שלו. יפה כזאת, עם העיניים תקועות ברצפה. היה משהו כל כך אומלל, כל כך מושפל בשפת הגוף שלה. "נראית כאילו את מחכה שמישהו ידרוך עליך."

הוא שותק לרגע ואז ממשיך. לא יכולתי להתאפק. תקראי לזה היבריס. רציתי להציל אותך.

"עם הזין שלך?!" שירה רק עושה את עצמה כועסת.

הוא מושך כתפיים. "אפשר לומר."

זה היה רעיון גרוע.

רעיון גרוע? מה – עכשיו? לבוא לבקר אותה עכשיו היה רעיון גרוע? או כל מה שהם עשו באופן כללי? על מה הוא מדבר?! יש לה חבר. היא... היא בקשר משמעותי. תראה – היא פורחת. למה, מה רעיון גרוע?

"הכול."

היא ממצמצת. בולעת. העיניים שלה תקועות במחשוף חולצתה, ושירה נזכרת שלבשה את החולצה האדומה שלה. לכבודו. זאת המחשבה היחידה שעוברת לה בראש. הוא אומר שזה היה רעיון גרוע, ושירה לבשה את החולצה האדומה. זה לא... זה לא קורה לה.

היא ממצמצת את הדמעות כשהוא לוקח את כף ידה בשלו. מצמיד אותה אל פניו. היד שלו קרה. גם שלה.

"עידו-"

זאת הפעם השנייה שהיא קוראת לו בשמו.

עידו. עידו. עידו.

"רציתי להיפרד ממך. כמו בנאדם."

"מה, אבל-"

עידו מלכסן אליה מבט. הטיילת מוארת מאוד ומעט אנשים חולפים ברחוב.

היא משפילה עיניים.

"מה שלום ינון?"

ינון? דה פאק? "מה הקשר-"

"שירה."

היא מנגבת את עיניה. "הכול טוב. הוא נחמד אליי. כיף לנו ביחד." הסקס לא משהו, אבל... זה לא עניינו.

"יופי."

"יופי?!" היא יורקת. זה כל מה שיש לו להגיד?

הוא מסתובב אליה. מסיט לאחור קווצת שיער שנופלת על פניה. הוא נראה עצוב. "את אישה מושכת מאוד, שירה."

"לא, אני-"

"ששש."

הוא מניח את כף ידה על הספסל. "להתראות."

והוא הולך.

סוף