אם היו עינויים

היה לי בוקר מחורבן - כי ככה. ועכשיו גם הצוהריים מחורבנים - כי ככה. ובאמצע היה מסריח ומעיק ומסריח, לא בהכרח בסדר הזה. חוצמיזה אני חייבת להיות נחמדה ומסבירת פנים כי אני אולי לא מוכרת את התחת שלי, אבל כן את החיוך והפנים היפים והגישה. אני מרגישה כמו פיל, אני לא מפסיקה לאכול ואיכשהו שכנעתי את עצמי שאני מטפחת את הבלוג הזה כדי לפרוק את כל מה שאי אפשר להקיא בפלטפורמה אחרת, אבל יש לי יותר מדי נמענים ויותר מדי זהויות ולא מספיק עבודה. כמוכן רציתי נורא לפרגן למישהי אבל אז החלטתי שלא בא לי. וזה לא באמת משנה והיא לא באמת זקוקה לי, אבל אני מרגישה רע עם עצמי.